שנת 1998 תהייה שנת בציר טוב. כך אמרו לי הכוכבים. מה גם שפעמיים הספרה 9 בתאריך, מעידה על כך אלפי מונים למאמינים. ואם הכוכבים אומרים, מי אני שאערער על קביעתם?
הבציר שלי באותם ימים היה מקום עבודה דיי נוח, שנת לימודים אחרונה ברפואה סינית, בית רחב ידיים, מה רחב ידיים? ענקי!!! שהייתי צריכה לנקות אותו לבדי וגם גינה רחבה ונהדרת בלי גנן חלילה. היו כמובן גם שלושת המופלאים שחיו איתי והיה גם איש אחד, שיום אחד קם ונסע הכי הרחק בארצות הים על מנת לעשות לעצמו שינוי וגם באותה הזדמנות להביא פרנסה. נסע למקום שהיה משאת חיי, חלומי הרטוב, ערגתי וסקרנותי. כל נים בנימי נפשי צעק לי “סין”! “אני רוצה להיות שם”! אפילו מגדת העתידות, שאמרה לי שאגיע אליה בגיל 50 נשכחה מזמן.
הכל אצלי היה כל כך מושלם חוץ מהגעגוע הבלתי מוסבר למקום שמעולם לא הייתי בו. שמתי את חיי ב”הולד”, נפרדתי מהילדים, לקחתי ממקום העבודה, חופשה של שבועיים גם כי רציתי להיות בטוחה שאני חוזרת ל”יש” שלי הטוב והמוכר וגם בהחלט יספיקו לי שבועיים להחליט אם להיות או לחדול עם האיש ששם.
מקום העבודה שלו, לשמחתי, דאג לי למחלקה ראשונה. שהריי “לא ייתכן שתטוסי ככה סתם עם כל ה’עמך היורקים’ למיניהם.”
הגעתי ביום בהיר אחד, ממש בהיר… מרוב סינים מלוכסני עיניים, לא ראיתי שום דבר בשדה התעופה. מה בכלל חשבתי לעצמי עם הראש המערבי שלי? להגיע באחד במאי? שכחת שהם קומוניסטים? הנחיתה בבייג’ין הייתה הלם בכל מובן. שלא לדבר על ההמון השועט מולי אץ רץ נחפז כמו נחשול צונאמי שלא נגמר מכל כיוון, מכל פניה, מכל חור בטרמינל. שהריי ידוע שלקומוניסטים אין כמעט חגים ובטח לא דתיים, אז חגיגות “חג הפועלים” נמשכות בערך עשרה ימים כשמחברים להם את סופי השבוע (שבדרך כלל לא קיימים בסין…) וכל העם הרב הרוחש הזה, כמו דרקון סיני צהוב, נמצא על גלגלים. מי ברכב, מי ברכבת מי בטיסות חזרה הביתה, למשפחה ולהורים מכל מקומות הגלות והפרנסה ברחבי הענק הסיני. ובתוך כל זה אני הקטנה, טסה לבדי אל הלא נודע. עייפה, מבוהלת, הכל כתוב בסינית. את הנחשול הצהוב הזה אי אפשר היה לעצור לרגע ולשאול.
מחפשת את טיסת ההמשך שלי לשיאן, סתם עיר קטנה של 6 מיליון…. ויוק! אין בנמצא את הטיסה הרשומה אצלי. הולכת לדלפק האינפורמשיין, ולך תבין מה הסינית הזו אומרת מעבר לזכוכית המשוריינת. כולי עייפה מטיסה ארוכה, מבועתת, כולם נראים לי אותו הדבר, לבדי במקום שנראה מוטרף לגמרי (לא לשכוח שזה היה לפני 20 שנים…). מנסה בכל דרך להראות, להסביר, יש לי טיסה לתפוס! אבל ההיא בשלה באנגלית עילגת עם מבטא בלתי אפשרי, רק חוזרת על המילה היחידה שהצלחתי להבין CANCELLED! . מה קנסלד? מה אני אמורה לעשות? איפה אוכל לקנות כרטיס אחר? למזלי מישהו נוסף שעמד בסמוך ואפילו ידע כמה מילים באנגלית, הסביר לי לאט, לאט שאני עולה על טיסה אחרת…. שעה אחרת, מס’ טיסה אחר, מין אוטובוס שכזה שעוצר בעוד תחנות בדרך… וכמובן, לכי תמצאי את הגייט בין מיליון סינים שכן טועים לפעמים…
אכן טסתי מחלקה ראשונה לראשונה בחיי ולא הצלחתי לבדוק אם הם אכן יורקים בטיסות. אבל מה זה שווה אם הטיסה היא רק שעה אחת ולא כל הדרך מהארץ?
הגעתי! מזל שאמרו לי מתי לרדת מהאוטובוס מטוס הזה. מפשפשים בדרכוני כבר שעות, הופכים אותו מכל כיוון כולל באלכסון, ולבסוף מאפשרים לי לצאת.
עוד נהר של אנשים נשפך איתי החוצה ואני נגררת/נדחפת בעקבותיהם. הכל כל כך חדש, מפחיד, ולא מוכר. תוסיפו לזה את העייפות הנוראית והמתח והנה קבלתם אשה מעורערת לגמרי.
הייתי בטוחה שאזהה את האיש הלבן שממתין לי שם. בעצם הייתי בטוחה שלא ברור לו שהגעתי בטיסה אחרת בכלל. טלפונים סלולריים אז לא היו באמת נחלת הכלל.
עמדתי לי שם, לבושה לא בדיוק מותאם למזג האוויר הסיני החם, מזוודה גדולה כמעט כמוני, ואין שום איש לבן ואין חיוך של הקלה שהנה הגעתי.
רק כשהתפזר לו ההמון מעט, ראיתי לימוזינה קטנה ושחורה ממתינה לי ממול וענק סיני, ממש ענק! עם חיוך שחור שיניים, שמאותת לי, הלבנה היחידה בין המאות, להתקרב אליו. ברור לגמרי שהוא לא טעה באובייקט אותו הגיע לאסוף. האמת? בשלב הזה בו הייתי, גם לא כל כך היה אכפת לי אם טעה, מה כבר יכול להיות? אולי אמצא לי איזה קומוניסט סיני עשיר שיכול להרשות לעצמו לימוזינה באותן שנים….
אני מתיישבת לי ברכב המרווח, המצופה עור בהיר ומצוחצח עד קצות הברגים הסמויים של המנוע. האיש ההוא, לו ציפיתי כל כך, ממש לא טרח להגיע. הענק טוב העיניים המלוכסנות, היה הנהג של המלון המפואר בו גרנו. המלון שידע שאני מגיעה, שלח לי מלאך לאסוף אותי אליו עם בר משקאות ענק, עם דאגה חמה בלב ועם אכפתיות. עוד שעה ומחצה נסיעה ואני אהיה במקום שאולי אקרא לו “בית”. מלון השנגרילה -“צ’ין חו·אה פנדיֶין (ארמון פרח הזהב) הנפלא.
את המלון והעובדים הנפלאים שלו, שדאגו לי במהלך הכמעט שנתיים נוספות, עוד הגעתי לבקר 12 שנים אחריי. המלון איבד מגדולתו המפוארת כשנבנו סביבו מחלפים רבי קומות לעיר הצומחת בקצב מטורף.
והאיש? הוא כבר מזמן איננו.
