“גם מסע של אלף מילין מתחיל בצעד אחד קטן “. כך ציטט מאו טצה טונג בספרו האדום את הפילוסוף הסיני לאו צה. ואכן, רק צעד אחד קטנטן היה נחוץ עבורי. צעד אחד וטונות של אומץ, להעז ולבצע את הכמיהה הענקית לשוב ולבקר בארץ המופלאה הזו, שמהלכת עלי קסם כבר שנים.
הנה עוד הוכחה לכל הטוענים שאם מעיזים לחלום- חלומות גם מתגשמים. החלום לחזור לסין, החלום לטייל טיול תרמילים, החלום להעז לעשות מה שאחרים כמעט ולא עושים בגילי. מסע בן אלפי מילים. מסע חלומי מתחיל היום. אני מרגישה שלא יכולתי לבחור לעצמי את החברה המתאימה יותר, לטיול מסוג זה ואני מאושרת מאד.
תרמיל ענק ארוז בקפידה, אמור להכיל כל מה שאזדקק לו במסע לאורך 46 ימים. ועוד תרמיל קטן(דיי גדול למעשה), לכל הדברים הנגישים ולכל הדברים שארצה לקנות לי בדרך. לא היה לי מושג מה אורזים וכמה צריך מכל דבר וקבלתי עצות נהדרות מחברי למסע. כמובן שלא ממש יישמתי… איך אפשר לארוז רק שני זוגות מכנסיים!? ולקחת רק שתי חולצות?!?? מה יגידו כולם כשיראו את התמונות?. “כל הזמן היא לבושה באותה תלבושת”??? הפולניה שבתוכי מרימה ראש ומזכירה לי שעם כל הכבוד לאומץ, הוא עוד לא חדר עדיין לרובד המתאים של התעלמות. וכמה תרופות לוקחים? וכמה גרביים ותחתונים? ובטח שיהיה שם קר, אז צריך גם גטקס, סוודרים ומעילים(ברבים) מכל העוביים, שלא יחסר… אבל כתוב שבדרום יונאן אמור להיות גם חם ולח אז עדיף גם לקחת משהו קצר. ורצוי שכולם יתאימו מבחינת הצבעים… אני מוסיפה כהנה וכהנה ובודקת את המשקל. הריי כל דבר, שאני בוחרת לשים, נבחן בקפידה ושוקל כה מעט, אז למה התרמיל כל כך תפוח וכבד? למה המשקל בשדה התעופה מורה על 18 ק”ג? (לתרמיל האחד) הוא בטח לא מאופס בכלל המשקל הזה…
עם שחר יצאנו לדרך בטיסה דרך קייב, הכל מתרונן בתוכי בהתרגשות מבעבעת ואיני מעיזה להסגיר את החששות והפחדים. שמא לא אעמוד בעומס, שמא הכוחות הפיזיים יגלו כמה לא התכוננתי לטיול כזה. נכון, קיבלתי עצתו והלכתי במשך השבוע האחרון בנעליים הגבוהות להתרגל אליהן, זה אפילו נראה לי “קול” מגניב ועושה רושם לא רגיל על כל מי שפוגש בי ותוהה למה אני מהלכת באביב עם נעלי טיילים מקצועיים כבדות ומגושמות. אבל… “שאני אלך לי מסביב לשכונה עם תרמיל מלא ספרים ליצירת כובד, על מנת לתרגל את הסחיבה”??? נו באמת? למרות שאני לא מפולניה, ה”מה יגידו” היה חזק יותר. החלטתי לבטוח באל עליון או באיזה כח אחר, אני לא מסתובבת עם תרמיל כבד ברחובות! אני כבר אסתדר! הריי בדקתי לחצי דקה את התרמיל עלי וזה נראה לי די פשוט לסחוב אותו. מה גם שהוא הותאם לגב שלי בדיוק.
יושבת בטיסה וחושבת לעצמי “ראי אותך! את ממש, ממש נוהגת כאותם תרמילאים צעירים שמחפשים כל דרך לחסוך”. לא טיסה מפנקת שמתאימה לאנשים בגילי, לא טיסה ישירה טרנסאטלנטית על מנת לאסוף כוחות, לא בחירה בנוחות של אולי לא להחליף טיסות ולא חכיונות ל”טרנזיט” בנמלי תעופה נושנים. פשוט הוחלט ברוב קולות של פה אחד ולא פי שלי, על הטיסה הכי זולה שיכולנו למצוא. גם לא עולה בדעתי בכלל שיש לי אופציה להסכים או למאן, ההתניות הפאבלוביות שלי עדיין לא קיבלו טיפול או התייחסות בכלל. הכל טרי. הכל חדש ולא מוכר.
קייב. השם מעלה קונוטציות לא נעימות על ימים אחרים, שלא אני חייתי בהם… שדה תעופה משמים, עלוב ואפור, לא יאומן שזה שדה תעופה במאה העשרים ואחת. המתנה ארוכה מידיי לטעמי (4 שעות) ושוב על מטוס לבייג’ין. כאן אני כבר מתחילה לראות פרצופים סינים ועוד יותר לשמוע את השפה המוזרה ועם זאת מוכרת לי. מנסה לזהות בין ה”קשקושים” מילים מוכרות ומגלה שלמרות שאני יודעת לא מעט מילים בסינית, איני מבינה כמעט כלום. הטיסה לקייב היא הקצרה מכולן ואורכת רק 3 שעות. עכשיו מגיע האתגר האמיתי. טיסה של כ- 9 שעות. נחיתה לפנות בוקר (4:40) של יום חדש ושוב המתנה מתישה, ושוב 4 שעות מעייפות עד שהטיסה לקונמינג בירת יונאן תצא לדרך. אני מחכה כבר להיות על קרקע מוצקה ולא של שדות תעופה. זה הרי רק ה”בקרוב” של הטיול וכבר החלק המעייף יותר מהכל.
אני רק בהתחלת ההתחלה, בקושי עברו כמה שעות מאז יצאתי, ולא יכולה עדיין להבין עד הסוף ובטח שלא לסכם מה המשמעות של המסע הזה עבורי. פעם ראשונה בחיי הבוגרים שאני עוזבת בית, ילדים, הורים ונוסעת מבלי לבלות איתם את חג הפסח, ולא את החגים הבאים. פעם ראשונה שאיני עומדת וטורחת. לא מבשלת לגדוד, לא רצה לקניות, אין נקיונות, אין סידורים, לא שוברת את הראש מה לקנות מתנות לילדים ולנכדים. פעם ראשונה מזה עשרות שנים, שאני חוגגת את חג החירות שלי, פעם ראשונה שיהיה לי זמן לדעת מי אני. פעם ראשונה של התמודדות מתוך מקום של שקט ולא של פחד מהאיש ההוא. כל כך מוזר להיות סבתה ולחוות רק עתה המון, המון “פעם ראשונה”.
האיש שאיתו אני טסה נעים לי וגם מתאים למצב הזה שבו אני נמצאת. לא מלחיץ, נותן שקט, ישנו שם ועוזר ברוגע שלו. נותן ביטחון אבל גם מאפשר לי לתרום את חלקי ולא משתלט לגמרי על הארגון. הכל זורם בנחת ואנו מתנהלים בין נפתולי שדות התעופה בשקט רגוע ובלי כל לחץ או תחושת מאמץ.
טיול החלום שלי קרם עור, טיול החלום שלי הביא אותי הלום. חודשיים של שכרון חושים, של מראות צבעים, ריחות וצלילים. טיול תיקון לכל הטיולים בחיי הקודמים, זה שיחבר אותי חזרה אל עצמי ואל כוחותיי, זה שיגלה לי את היכולות והרצונות שלי. טיול ראשון מתוך רבים נוספים מתחיל היום.
