הטרילוגיה של הסופרת אייילת סווטיצקי – תחרה וצבע

כמעט כמו שאני אוהבת לכתוב, אני אוהבת לקרוא, גם זה ענין של תקופות, יש זמנים שאני בולעת ספר אחר ספר ויש תקופות שהספרים נערמים ליד המיטה ועל מדף הספרים.
כן אני אוהבת לקנות אותם, והם מחכים בסבלנות עד שאגמע אותם ומהם.

בתחילת 2015 הייתי בתקופה מאד מאתגרת בחיי ומצאתי את עצמי קוראת אפילו יותר מהרגיל, ולא רק בכמות גדולה יותר אלא הרחבתי את מגוון ומנעד הספרים וניסיתי לקרוא כאלה שחשבתי כקלילים יותר, בעיקר כי הריכוז שלי לא היה משהו להתפאר בו, וגם ספרים יותר אירוטים מהרגיל שלי אז, כדי שמוחי וגופי יטיילו במחוזות ההנאה והתשוקה של החיים ולא במדרגות האפלות עליהן ישבתי אז.
ההמלצה על הטרילוגיה תחרה וצבע של הסופרת אילת סווטיצקי הגיעה מחברה טובה וגם מהמוכרת בחנות בה קניתי אותם, קניתי את הראשון ועוד לפני שסיימתי, כבר ביקשתי שיקנו לי את השניים שאחריו.
קצת אחר כך התבקשתי לכתוב סקירה על ספר שנחשפתי איליו לאחרונה
זה מה שכתבתי אז וזה מה שהייתי כותבת גם אם היו מבקשים ממני לכתוב
לאחר שקראתי את הטרילוגיה פעם שניה. {לרוב, אני לא קוראת ספר פעמיים}

הטרילוגיה תחרה וצבע, זהב ודיו ופנינה ומשי היא טרילוגיה ארוטית, ככה ניגשתי אליה ופגשתי בסיפור שנוגע עמוק בכלל בנושאים אחרים.
הארוטיקה וסיפור האהבה ששזורים בספרים הללו עוטפים ונותנים צבע עמוק יותר להתמודדות האמיתית של הדמות המרכזית בספרים.
הסופרת לוקחת את ההתמודדות שלה, עם מאניה דפרסיה והפרעות אכילה, סוג של אוטוביוגרפיה, וטווה סביב זה את הרומן כולו.
דרך הכתיבה הרגישה כזו שנותנת תחושה כאילו אני יושבת על ספסל ורואה את התמונות רצות לי מול העיניים, ניתן ללמוד על העולם המאד לא פשוט והסוער של הסובלים ממניה דפרסיה והפרעות אכילה.
על ההתמודדות היומיומית לחיות ולהיות בתוך העולם הלכאורה נורמטיבי.
יש הרבה מאד שיח, דיאלוגים, גם הבלוג המצליח של טליה, הוא חלק מהשיח של גיבורת הספר עם עצמה והעולם שלה וסביבה.
מעט תיאורי נוף ומקום, אך ורק כדי לתת תפאורה נאותה לסיטואציה שקורית בשורות הקרובות.
הסיפור מאד ממוקד בתוך נבכי נשמתה של גיבורת הספר והקרובים אליה.
הסופרת, אילת סווטיצקי, מראה לנו, מלמדת אותנו, בכל דרך אפשרית, את הקורה בתוך תוכה של גיבורת הספר, כל מחשבה, רגש ותחושה.
לא הרגשתי שאני זקוקה לתיאורי מקום ונוף כדי לתת לי מעט אוויר או כדי לתת לי לחוש היכן בדיוק דמויות הספר נמצאות ברגעים שונים.
הטרילוגיה מדברת על רגשות, תחושות והתמודדויות יומיומיות של לא מעט אנשים בתוך תוכם, בנפשם, האמון העצמי, ההתרוממות מקשיים והתרסקויות נפשיות, בין אם אתה סובל ממחלת נפש כזו או אחרת, או ברמה כזו או אחרת.
הסיפור שנשזר בטרילוגיה חודר לדעתי להרבה אנשים ונשים מכל שכבות האוכלוסייה.
השפה בה הסופרת כותבת קולחת, נעימה לעיכול ומגרה לקריאה עוד ועוד.
הסיפור עצמו, המאבק היומיומי של גיבורת הטרילוגיה, הדרך בה היא הולכת, הבלוג שפרח, היוו לי סוג של השראה מעבר להנאה הגדולה שבלקרוא את שלושת הספרים יותר מפעם אחת.

הפרולוג של טליה שעוד יותר סקרן גרם לי לצלול לתוך שלישית הספרים הנפלאה הזו

“פרולוג – אני רוצה לחבק אותם. את הימים הטובים ואת הימים הרעים. את השעות שבהן הצחוק מתגלגל עד השמיים ואי אפשר לעצור אותו, לא זקוק לסיבה, בא מהחושך, מתגנב במפתיע ומציף את הכול. שוטף את כל החרא הצידה ולרגע אני יכולה לחיות באשליה המתוקה שהוא יישאר לנצח, ואני אחייך ואצחק ואשתגע מאושר ענקי וחסר מעצורים. ואני רוצה לעטוף בזרועותיי את אותם הרגעים הנוראים, במיטה, על הרצפה, מכורבלת לכדור, חסרת תזוזה, רק הלב הולם והראש נלחם, משננת מנטרה בקצב, רק תעברי את היום. רק תעברי את היום. והשמש לא חודרת מבעד לחלונות הסגורים ואין טיפת אור.

שם אני חיה. בקצוות. בקצוות. במקום שבו נפגשים השדים והמכשפות והפיות. במקומות המופלאים והאפלים, במקומות שאני לא מוכנה להיפרד מהם כשאני לוקחת את הכדורים.

אני מעדיפה את הכול בעוצמות, בווליום. צחוק ודמעות וכעס גדול וכאוס שרוצה להחריב הכול. הכול. רק לא להיות חסרת תחושה. רק לא להיות קו ישר על המוניטור.
ככה הכדורים גורמים לי להרגיש. אני שמחה ואני עצובה וזה נראה אותו דבר.
אני רוצה הכול ועכשיו ומהר וחזק. ריחות ומראות ותחושות על העור שלי, כשהשערות שלי סומרות ואני רוקדת וקופצת, כל המבטים מופנים אלי, המומים, לא מבינים. ככה אני בלי הכדורים. מכורבלת על הרצפה הקרה, שלולית של קיא על יד האסלה, אצבעות מטונפות ממיצי קיבה וגרון שורף ואלכוהול בלי הבחנה וסיגריות ממלאות את המאפרה. לא רוצה להיות מתה-חיה. צל של עצמי. אני מעדיפה את רגעי החושך האיומים, המכלים, רק כדי לחוות את רגעי האושר המטורפים בקצוות. 

שם אני כותבת ויוצרת ושופכת את הקרביים שלי על הדפים, על המחשב, במחברות מצהיבות כבר שנים. השדים שלי מאופסנים, מדי פעם מרימים ראש ובודקים אם כבר הגיע הזמן. ואני סוגרת אותם חזרה ומשכיבה אותם לישון, בין הפיות והמלאכים, עד שהם לא מוכנים יותר לחכות, מתגנבים החוצה דרך חור המנעול, ובאים לחגוג בחגיגה שנמשכת ימים, רוויה אלכוהול וסיגריות ולילות טרופים. עד שהם מתעייפים ומפנים מקום לשקט הגדול, על הרצפה בפינה, איפה שאף אחד לא מחפש אותי ולאף אחד לא אכפת. איפה שהשמש לא באה לבקר והלילה ארוך ולא נגמר, נמשך שעות וימים, ככה זה בלי הכדורים. איפה שהקצוות של החיים מתפוררים, סלעים קטנים מתגלגלים במדרון, ורגל אחת במקום הלא נכון ואני בדרך למטה לתהום. שם אני אוהבת לעמוד, על המצוק של קצה החיים. איפה שהנוף הכי משגע, הכי טבעי ומחוספס, איפה שרגל אדם כמעט לא דרכה, במקום שאף אחד לא רוצה להגיע אליו, קצה המצוק.
שם אני עומדת עם הגב לתהום ובוחרת כל יום מחדש לא לעשות את הצעד אחורה. ובוחרת בחיים.”