לארון בחדר השינה של סבא וסבתא שלי היו דלתות כאלו, מצופות לכה, שריחה התערבב תמיד במוחי עם הריח הקלוש של הנפתלין ששרר בתוך הארון דרך קבע. בדלת האמצעית, מבפנים, היתה מראה גדולה, שבה אהבתי במיוחד לבחון את דמותי, ראשי מגיע בדיוק לקו שרוולי השמלות המיושנות שהיו תלויות לידי בתוך הארון.
מתחת לדלת הזו היתה מגירה גדולה מלאה במה שבעיני הילדה שלי היו לא פחות מאוצרות: קופסאות, שקיות עטיפה יפות, מחזיקי מפתחות ועוד שמונצעס שאף אחד לא ידע מה לעשות איתם ותמונות.
את התמונות מצאתי יום אחד כשפתחתי את אחת מקופסאות הקרטון. פרשתי אותן על הרצפה שעליה ישבתי והתבוננתי בכולן. בחלקן זיהיתי את סבא וסבתא כשהיו צעירים.
סבא שלי, שמשמונת אחיו נותר אחד לאחר המלחמה ההיא, אמר לי פעם: “לסבתא שלך, כשהיתה צעירה, היו הרגליים הכי יפות. בעצם, גם עכשיו,” והם החליפו מבט כזה שלא היו לי אז הכלים או הידע להבין.
היום אני יודעת שהמבט הזה גרם לי לרצות את מה שאני רוצה היום, את מה שיש לי.
בחלק מהתמונות זיהיתי את אמי כשהיתה ילדה, את דודי איציק, את אחיה של סבתא שגרו אז בצרפת.
אבל בחלק מהתמונות, ברובן, למעשה, היו מצולמים אנשים שלא הכרתי.
לקחתי את הקופסה לסלון והתיישבתי ליד סבתא. הוצאתי תמונה של גבר מדהים ביופיו, כוכב קולנוע ממש. עניין אותי ממתי יש חתיכים כאלה במשפחה, איך לא ידעתי עליו, ואיפה הוא היום.
“מי זה, סבתא?” שאלתי.
היא זרקה מבט חטוף, ההבעה על פניה לא השתנתה כלל כשענתה: “זה? לא חשוב. הוא הלך.”
לא הבנתי את פשר התשובה, אבל הוצאתי עוד תמונה. בתמונה הזאת היו מצולמות תאומות כבנות חמש. לשתיהן היה שיער שנראה זהוב בתמונה שצולמה בשחור לבן. שתיהן לבשו שמלות תחרה לבנות זהות ועל ראשן היו כובעי תחרה לבנים. הן היו מקסימות. “מי אלו?” שאלתי את סבתא.
“גם הן הלכו,” היא ענתה לי כלאחר יד.
כך הוצאתי תמונה אחר תמונה. היום אינני זוכרת כבר את כל האנשים שהיו מצולמים בהן. רק כוכב הקולנוע והתאומות איכשהו נתקעו במוחי מאז.
על כל מי שלא הכרתי אמרה סבתא ש”הלך”, עד שלבסוף נשברתי ושאלתי: “מה זאת אומרת? לאן הם הלכו?”
וסבתא ענתה לי: “הנאצים לקחו אותם.”
לא היתה על פניה שום הבעה כשאמרה את המילים האלו, ואז לא הבנתי למה. לא הבנתי שיש דברים שהם כל כך איומים שהרגש מתנתק מאליו, נקבר במגירה שהיא עמוקה יותר מזו שיש באיזשהו ארון.
אחרי שסבא נפטר, יפה, אתלטי ומבריק כמו שהיה כל חייו, סבתא עברה לבית אבות והדירה הקטנה הושכרה. התמונות שהיו במגירה פשוט נעלמו. אמא שלי אומרת שהן אצל דודי, דודי אומר שלא ראה שום תמונות. מאז גם סבתא נפטרה, הדירה נמכרה, וכל מה שנותר מארון הלכה, מגירת האוצרות והתמונות שהיו בה, הוא הזיכרון הזה שאני נושאת איתי, של אנשים שמעולם לא ראיתי ולעולם לא אכיר, בגלל דברים שהם כל כך איומים שאי אפשר היה לדבר עליהם כי הם איימו על השפיות הקטנה והשברירית שהניצולים בנו לעצמם פה, על ציוץ הציפרים והאוויר הקריר שנכנס מהחלון, על האוכל שנקנה בחנויות ממוכרים דוברי עברית ושהנכדים היו חייבים לאכול עד הסוף כדי שלא ידעו רעב לעולם, על אהבה למרות הכל.
שמיכת פוך האווזים האמיתית והכבדה של סבא וסבתא שלי היתה מכוסה תמיד ציפה רקומה, שהפתח שלה היה חור מעויין במרכזה. לשם הייתי נכנסת, בין הציפה לשמיכה, ושם היה לי עולם ריחני וצבעוני ולגמרי שלי. אני מתגעגעת מאד לסבא וסבתא שלי. אני לא יכולה אפילו לדמיין איך זה היה להעביר חיים שלמים בגעגועים לכל כך הרבה אנשים שנלקחו מהם ברגע אחד.
זה מה שנותר לנו, הזיכרון, ובו אנחנו חייבים להיאחז ולהעביר אותו הלאה, לילדינו.
זה מה שנותר.
*המצולמות אינן קשורות לסיפור. מקור התמונה – לא ידוע.
