המורדת / דבורה פלדמן

59ccb78b15d16.jpg

“אני שייכת לי!”

בספרה “המורדת”, מספרת דבורה פלדמן לא רק את סיפורה האישי אלא גם את סיפורה של הקיצוניות הדתית. בכל הדתות ללא יוצא מן הכלל קיצוניות מביאה לסבל ולהרס וכך גם ביהדות.

דבורה פלדמן נולדה בקהילת סאטמר בניו יורק. חצר החסידות ידועה בקיצוניותה ובסגירותה.

דבורה גדלה בבית סבה וסבתה משום שאמה, שהתפשרה על נישואיה ונישאה לאדם רפה שכל, עזבה אותו עזבה גם את בתה. במשפחה המורחבת של דבורה לא היו לה חיים קלים. היא הרגישה שעיר לעזאזל הן במשפחתה והן בבית הספר ובעל הברית היחידי שעמד לצידה היה אלוהים, כך היא האמינה. הרי היא רק ילדה דבורה, בלי הורים תומכים, עם סבא, סבתא ודודה נוקשים שמעולם לא הקשיבו לה, לא נתנו לבם לתחושותיה ואלוהים היה היחיד שאליו הייתה יכולה לפנות בשעת צרה.

וצרות רבות היו לה לדבורה, את חלקם אף יצרה בעצמה. כילדה דעתנית וסקרנית לא הסתפקה בלימודים הרגילים ואהבה לחקור, לשאול שאלות, ללמוד ולעתים אף לעשות מעשה קונדס כזה או אחר.

נחמה רבה מוצאת דבורה בספריה. כמה אופייני לה להתאהב במקום המופלא הזה בשכונה חרדית אך פחות נוקשה. שם בין עולם הספרים דבורה פורחת, שם היא חופשייה, שם היא דבורה האמתית. ילדה סקרנית שרוצה לגמוע את העולם, לדעת וללמוד.

צעד אחר צעד עובר הקורא יחד עם דבורה. בחשיפה כנה עד כאב היא מספרת על חייה, ילדותה והתבגרותה. בעוד שבעולם חילוני או דתי מתירני ישנו שלב של גיל התבגרות, אצל דבורה בגיל 17 כבר הוצע לה שידוך. היא מסכימה לשידוך לא מתוך אהבה חלילה אלא מתוך תחושה פנימית שהנישואים האלה ישחררו אותה מאזיקים, יתנו לה את החופש.

הדרך לחופש עדיין רחוקה כשנישואיה לבן סאטמר הם סיוט אחד מתמשך. לא אחת יש צורך עז להפסיק את הקריאה בספר ולנשום עמוק.

דבורה הנערה, שניתן בקלות לראות עד כמה היא בוגרת משאר בנות גילה, אינה קופאת על שמריה. תעלוליה כילדה הופכים עתה לתחבולות מתוחכמות והיא מצליחה להירשם ללימודי כתיבה. משם מתחילה דרכה אל החופש, כשהיא מתגרשת מבעלה ועוזבת עם בנה לחיים אחרים, לסודות שנחשפים מפי אמה ולעצמאות אליה ייחלה מאז ילדותה.

הספר כתוב בשפה ברורה וקריאה. אין בו משום התרסה כלפי העולם החרדי אלא יותר אפשרות ללמוד על דרך חיים הנסתרת מעיני רובנו.

אינני מוצאת האשמה בספר כלפי איש. זוהי חברה סגורה ואלה שחיים בה מקבלים על עצמם סגנון חיים זה. יש מי שהסגנון מתאים לו ויש מי שפחות. גם הגברים אינם אשמים שהרי הם נולדו לעולם הזה, לחינוך הזה ולדרך החיים הזו.

כאימא וכאישה כאבתי את תלאותיה וכאביה של דבורה. חמלתי עליה לא אחת, עודדתי אותה בלבי ושמחתי, כן בהחלט שמחתי כשהיא מצאה את דרכה אל החופש.

כפי שאמרה דבורה בסוף הספר “אני שייכת לי!” וזהו אולי אחד המשפטים שכל אחד חייב לעצמו. אנחנו שייכים לעצמנו. 

 

הוצאת כנרת זמורה ביתן

על המדף

על המדף, הבלוג של: אביגייל פולק כהן

"ספריה טובה לעולם לא תהיה מסודרת מדי, או מאובקת מדי, כי בכל רגע נתון יימצא בה מישהו, מוריד ספרים מן המדפים ונשאר לקרוא עמוק אל תוך הלילה. (למוני סניקט)הבלוג הזה כמוהו כמדף בספריה. אפשר לגשת ישירות להמלצה על ספר מסויים ואפשר לדפדף בהנאה בין שלל המלצותיי וסקירותיי על ספרים ישנים וחדשים.

סיפורים נוספים של אביגייל פולק כהן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר