לכל אחד מאיתנו יש ספר אחד, או כמה ספרים, שנכנסו לו עמוק ללב, שהיו שם ברגעים הקשים, שלקחו אותו לעולמות שאפשר רק לחלום עליהם, שעיצבו את האישיות שלו כילד או כבוגר, כי זה הכוח האמיתי של ספר טוב.
הנה כמה מהספרים שיישארו איתי לנצח.
מה עושות האיילות/ לאה גולדברג
אם יש ספר שמחבר אותי לילדותי, זה הספר. אולי גם “מסיפורי הגמד סיפורון”. מדי יום היה אבי קורא לי שירים מתוך הספר, ואני ביקשתי עוד ועוד, עד שידעתי את רובם בעל פה. את האהובים עליי (סיפורו של צ’אן-סו-לין והפנס, אם רציתם לדעת) אני מדקלמת בעל פה עד היום. הכריכה הוורודה והאיורים הפשוטים, הנאיביים, מזכירים לי את הילדה שבי, עד היום.
Jonathan Livingston, Seagull/ Richard Bach
ג’ונתן ליווינגסטון היה אולי הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שמישהו מבין אותי באמת. אני מניחה שחצי מבני העשרה בעולם, אם לא יותר, חשבו כך. באך לימד אותי על האנשים שהוא מכנה “מורים”, אלה שנכנסים לחיינו על מנת ללמד אותנו משהו, ואז, ברגע שלמדנו, נעלמים כמו ערפילי הבוקר. אני, בהיותי אני, הבנתי, אבל לא הסכמתי. רוצה ללמד? סבבה, אבל להיעלם? לא ולא! מי שתם תפקידו כמורה יישאר כחבר! באך גרם לי גם להבין שזה בסדר לחשוב שיש עולם שמעבר לדברים, שהגבהים והעומקים שיש להגיע אליהם הינם אינסופיים, ולא תמיד החברה תבין או תקבל.
באדולינה/ גבי ניצן
באדולינה היה אולי החוויה המוזרה ביותר של קריאת ספר שהיתה לי מעולם. קראתי אותו כי אמרו לי שכדאי, ולא התחברתי. אוקיי, סיפור נחמד. אוקיי, קריא ועובר מהר, רעיונות נחמדים. זהו?
ואז, הרבה אחרי שקראתי את הספר, התחלתי לגלות שחיי השתנו במליון דרכים זערוריות שכולן נובעות מהספר. שרעיונות חדשים השתרשו בחיי, ורעיונות ישנים קיבלו צורה וצבע. חזרתי לקרוא שוב את הספר, והבנתי שגבי מדבר עליי. לא כי הוא הכיר אותי. הוא לא. אולי הוא מדבר גם על אחרים, אבל לא היה לי ספק שהוא דיבר עליי.
את ספר ההמשך: “שובה של המלכה”, כבר הלכתי לקנות ישירות מגבי, עם הקדשה, ומאז יצא לי להכיר אותו, להבין קצת יותר ולשתף הרבה יותר. עכשיו גם הוא כבר יודע שהוא דיבר עליי.
Weaveworld/ Clive Barker
קלייב בארקר, במקור כותב ספרי אימה, חרג ממנהגו ויצר עולם פנטזיה שלם בתוך מארג של שטיח. אני לא יודעת מה היה בספר הזה דווקא שגרם לי לאהוב, לכאוב ולמות מדאגה, אבל הרעיון נשאר איתי לנצח, רעיון המארג האנרגטי, עם נקודות האור שצפות עליו, אשר מהווה את העולם שלנו, על אינספור האפשרויות הגלומות בו, למי שיודע להבין איך הקורים ארוגים, ובאיזה מהם למשוך כדי לתפור את המציאות בדיוק למידתו.
אשתו של הנוסע בזמן / אודרי ניפנגר
את הספר הזה קיבלתי במתנה (באנגלית) מאדם יקר לי מאד, ולא היה מתאים ממנו לתת לי את הספר הזה, שמדבר על אהבת אמת, ואיך שאפילו הזמן והמרחב לא יכולים לה. הספר ניגן אצלי על המיתרים הרגישים ביותר, של אהבה, קבלה, הקרבה ובחירה, והותיר אותי חסרת נשימה בעדינות שבה הוא עשה זאת. אם קודם חשבתי שגם המוות לא יכול לאהבה אמיתית, הרי שעם הספר הזה נוסף עוד קול שהצטרף אליי, ולי לא נותר אלא לכתוב ספר שיגיד גם הוא את אותו דבר, רק במילים אחרות.
The Chronicles of Thomas Covenant/ Steven Donaldson
את תומס קובננט פגשתי כשהייתי בת 19 בערך. אני אפילו לא זוכרת איך נפגשנו. אני זוכרת רק שקיבלתי אגרוף לבטן. בתוך עטיפה דקיקה של פנטזיה ועולם מקביל שמלא בקסם, כמו בועת סבון, הסתתרה אמירה עוצמתית על המין האנושי כולו. קובננט, הסופר המצורע ושונא האדם, שהדבר הראשון שהוא עושה בעולם מופלא שמשיב לו את בריאותו, הוא לאנוס את זו שהצילה אותו, הפוך ממני ככל שיהיה, עדיין הצליח לחבר אותי אליו בעבותות של קסם, ומצאתי נקודות בחיי שהשיקו בדיוק לחייו, החלטות ששנינו היינו צריכים לקבל ולשלם עליהן את המחיר, ליוויתי אותו כשהפסיק לפחד ומצא את מקומו בעולם. כשהגיע הזמן להיפרד, עם מותו של קובננט, אחרי שישה ספרים עבי כרס ומספר לא מבוטל של שנים, הייתי באבל. לא יכולתי לקרוא שום דבר אחר במשך זמן רב. אחר כך עברתי לסיפורים קצרים של דונלדסון, ומשם לסדרה הבאה שלו, שבה כיכבה דווקא אישה, ואז המשכתי הלאה.
שנים אחר כך, בבארנס אנד נובלס בקליפורניה, משוטטת סתם בין המדפים בזמן שחברתי כריסטינה חיפשה מתנה של הרגע האחרון לחג המולד, תפס את עיני ספר, וליבי החל לפעום במהירות עוד לפני שקראתי את המילים על הכריכה – סטיבן דונלדסון חזר לעוד ארבעה ספרים בסדרה. אני מתקרבת לסופו של השלישי. אני חוששת לסיים את הרביעי, כי מי יודע איזה סוד יתגלה לי בסוף של הסופים… יש לי תחושה עזה שדונלדסון ואני מסכימים על דבר אחד – שאהבה לא מתה לעולם, ואין שום כוח בעולם שיכול לגבור עליה.
אשמח לשמוע בתגובות מה הספרים שלכם…
