רציתי שתישארי איתי ולא תלכי.
אפילו לא הבטת לאחור כשנעלמת מחיי. השארת אותי פצוע, משותק רגשית ופיזית, מתבוסס בדם ליבי.
אף פעם לא חשבתי שהלב הוא פאזל, אבל את פירקת אותו ולקחת איתך חלקים רבים, וכמו כל פאזל, בלי כל החלקים הוא פשוט קורס, מתמוטט ונופל. אין דרך להרכיב אותו, לא דבק ולא מסגרת. השלם גדול מסך חלקיו. והחלקים בינתיים מתבוססים להם בדם יחד איתי.
הכרנו לראשונה בפאב הקבוע שלי. את לבשת שמלה אדומה והיית הדבר הכי נוצץ. הברמן מזג לך אלכוהול רק כדי שיוכל לנסות להוציא ממך חיוך, אבל שמרת על פנים חתומות. חשבת שאם תחתמי את הפנים, תשאירי את החומות הגבוהות שבנית במהלך השנים חסומות.
אז נכנסתי כמו סוס טרויאני. התחלתי בלבקש ממך חמש דקות מזמנך כדי לראות קסם. הסתקרנת. אמרתי לך לבחור מספר מאחד ועד מיליון. “תכתבי אותו על דף,” אמרתי, תוך כדי שאני מבקש מהברמן עט. הוא הסתכל עליי במבט לא מרוצה, כאילו שגנבתי לו אותך, אבל לי לא היה אכפת, כי אמנם אני הייתי על תקן הקוסם, אך את כישפת אותי לגמרי כך שלא ראיתי עולם מסביב. כמובן שניחשתי את המספר, ולאחר מכן ביקשתי שתחשבי על מספר הטלפון שלך. שלושה חיוכים שלך הספיקו לי כדי להבין שאת איתי.
גם חודשים לאחר מכן, כששפתינו היו נפגשות, זה היה רגע קסום. עורך הרך היה מכיל את המגע שלי, וגופך היה מעוצב על פי נשיקותיי. הייתי נוגע בך ברכות, כמו צייר שצובע בשובל של נשיקות את גופך, וכשהיינו שוכבים זו הייתה יצירת אומנות, קסם של לשונות מתערבבות, כשאת מכילה אותי בחומך ואני משתדל לעמוד בקצב, לעשות זאת לאט ואז מהר, כדי שהקסם לא יתפוגג.
ואז יום אחד חזרת ומבט אחר היה על פנייך. לא הייתי צריך לקרוא מחשבות בכדי להבין – החודשים הקסומים נגמרו. את הסתכלת עליי בעיניים דומעות ולא הוצאת מילה. הרגשתי איך הפאזל שהייתי קורא לו לב מתחיל לאבד את אחיזתו ולהתפרק חלק אחר חלק.
“אתה הקוסם הכי טוב בעולם,” השארת לי בפתק אחרי שעזבת אותי, “אבל אפילו אתה לא יכול להחזיר אותי מעולם המתים.”
וצדקת, אני לא יכול להחזיר אותך אלא רק לחכות שיום אחד ניפגש בעולם אחר, שהקסם ימשיך.
עד אז, הפסקתי להאמין בקסמים.
