“וכל הזמן הזה, הייתי לבד” היא שומעת את השיר הזה של נצ’י נצ’ וחושבת על עצמה. על כמה כל הזמן הזה במשך שנים הייתה לבד. ביחד, אבל לבד.
התובנות בכלל הגיעו משיר אחר, שירה של רחל שפירא “כשאתה חיוור מצער, מסתגר בשתיקתך, תן לדבר אליך וללכת בין צלליך, להיות איתך”. כן כבר כשהייתה ממש צעירה, הבינה שרחל שפירא בעצם כתבה עליה ועליו. אז אמנם מצבו לא היה קיצוני כמו בשיר שלה, יחד עם זאת היא הבינה שיש משהו בשתיקות שלו שהן מעבר ל”רק” היותו אדם סגור.
בסופו של דבר ביקשה לה מפלט, מקלט, מהסגירות הזו ומתחושת הביחד-לבד ועזבה. פשוט כי החליטה להפסיק לחכות לתשובות.
הכל התחיל כשהייתה קצינה צעירה ביחידה סגורה, עם עוד קצינים וקצינות צעירים מלאי און ושימחת חיים, שהיו קמים מוקדם והולכים לישון מאוחר, מתרוצצים בין המשרד לחמ”ל, מנשנשים בחדר האוכל ועולים לסייר בקו. בלילות היו יורדים לעיר הקרובה לאכול משהו או שהיו לוקחים אבטיח מהמטבח ויורדים לחוף הים לקומזיץ עד השעות הקטנות. בשבתות הארוכות היו מנהלים שיחות נפש על אהבה, על החיים ועל מה שיעשו בעתיד. לעיתים היו משדכים אחד לשני שידוכים ובעיקר היו צוחקים הרבה ונהנים מזיו נעורים.
הוא היה מבוגר ממנה, בגיל, בניסיון, בדרגה. כשרצו לשדך ביניהם, אמרה שאין מצב שהרי הוא איש רציני והיא עדיין צעירה ומאוד לא רצינית. הוא לא ויתר לה ובשקט שלו, בידענות, ובעיקשות כבש את ליבה. זה לא קרה מיד, לקח לה זמן להתגבר על אהבה קודמת עד שאיפשרה ללב שלה להיפתח אליו.
גם כשאמרה לו שזה לא יעבוד, שהיא צעירה ואין לה כוונות להתמסד, לא ויתר עליה. כתב לה מכתבים, על ניירות יפים במעטפות צבאיות בכתב ידו הזוויתי והמיוחד. והיא ידעה שכשהיא אוהבת, היא אוהבת מכל הלב, בעוצמה, בהרבה רגש, בטוטאליות. ידעה מלכתחילה, שזה לא יהיה קל, שיהיו לה ימים ולילות רבים בלעדיו, שתדאג, שתתגעגע. אבל לא ידעה כמה לבד תהיה. כמה לבד תרגיש, כמה לבד תגדל ילדים. כמה לבד תקבל החלטות, כמה לבד תצמח ותהפוך להיות האישה שהיא כיום.
“כשאתה חיוור מצער מתחפר בשתיקתך
תן לי לדבר אליך וללכת בין צלליך
להיות איתך”
הוא מצידו היה נאמן לחלוטין. נאמן לדרך שלו, נאמן לשירות, נאמן לתפקידים, נאמן לשתיקתו. כשרצתה להגיד לו דברים, כתבה לו מכתבים.
“לא אשאל אותך מדוע לא אחריד את בדידותך
זהירה, כמו מהססת באותות חיבה וחסד
אדבר איתך. “
את רובם הוא שמר ורק אמר ”מצטער”, או “אין לי מה לומר”,(המעצבן יותר מכל דבר בעולם). היא גדלה לתוך שתיקתו, למדה להתדיין עם עצמה במחשבות על כל מה שלא יכולה הייתה לדון איתו. “התחושה הייתה של לשחק מסירות עם קיר” כך ניסתה להסביר לו אחרי שנים “אני זורקת את הכדור והוא לא חוזר אלי”.
“יש בי כח, יש בי כח,
אל תחוס עלי
אל תפריע לקוצים שלך
לשרוט את רגלי.”
(רחל שפירא “אדבר איתך”)
ניסיתה להבין, מאוד. ניסתה להבין אותו, ניסתה להכנס לראש שלו, למחשבות כדי להבין איך זה לגדול מגיל צעיר בלי אמא -היא לא יכולה הייתה לדמיין את זה, הוא לא ענה על שאלותייה, לא נתן לה להיכנס למרחב הסטרילי הזה.
ניסתה להבין איך זה לאבד חיילים בקרב, איך זה לחיות עם תחושת האשמה הזו ועם הטראומה של המלחמה. עם חלוף הזמן והשנים, הבינה שהוא נושא עימו סיפורים ואנשים וקרבות. את הכל הוא דחק עמוק, עמוק לעבר ולא איפשר לאף אחד להכנס למקומות האלה, כאילו לא היו כאן מעולם.
לה זה היה כבד מנשוא, קשה. הרגישה מרוחקת ממה שהוא באמת. הרגישה מודרת ממקומות אליהם היא יכולה הייתה אולי, להביא מעט אור. אבל איך אפשר לעזור למי שלא נותן להיכנס אל המרחב שלו? איך אפשר להבין כשלא משתפים? איך אפשר לחיות עם מי שלא חולק את המחשבות הכי כמוסות?
כנראה שאפשר, שהרי הם עשו זאת כל כך הרבה שנים. עד שהיא החליטה שלא עוד והלכה.
**מוקדש לכל אותם גברים ששומרים בבטן, שלא משתפים גם את האישה הכי חשובה להם בחיים. מוקדש באהבה לנשים שממשיכות יום אחרי יום לשאת את נטל השתיקה וגם לנשים שהחליטו באומץ רב להמשיך בדרכן ולהסיר מעליהן את המשא.
