הייתי שם במצב הזה של ציפייה וחכיון כמו בחדר המתנה ריק שבו רק אני היא הממתינה היחידה בתור. ומבלי שבאמת שמעתי עד כה את המילה הזו “חכיון” ידעתי שהיא קיימת ומתאימה לי או לפחות התאימה.
בחרתי לכתוב אותה בכתיב חסר כי חסר לי באמת משהו, גדול יותר מהאות הכי קטנה באלף בית העברי וגדול יותר מכל דבר שהיה חסר לי בחיי עד כה.
ולמה לא להשתמש במילה “המתנה”? אולי בגלל שיש בה רמז למשהו\ יותר אופטימי, מי שיקרא אותה מחוץ להקשר, יחשוב שזו מתנה שמחכה לו ומה לעשות לא תמיד מקבלים מתנות בחיים האלה אם מחכים מספיק זמן, לכן חיכיון יש בו משהו אותנטי יותר למצב למצבי בעבר.
פעם, נהגתי לחכות שדברים יקרו לי וינחתו עליי כאילו שמישהו אמור לפזר מעליי אבקת קסמים שתהפוך את הכל לטוב יותר. לרוב באופן מוזר, זה אפילו עבד לי.
היום, אני מתעקשת לעבוד יותר קשה בשביל הטוב שלי, אלא שלא תמיד זה עובד ולא בכל תחום וזה בסדר, כי למדתי לחיות גם עם זה. גם אם לפעמים אני עדיין מחכה בקטנה שאולי בכל זאת קצת מאבקת הקסמים של פעם תעבוד שוב ותתפלאו לפעמים היא עוד עובדת.
ובכל זאת לאחר שבדקתי מקרוב את כל הסיפור הזה של “הסבלנות משתלמת”, גיליתי שלא הסבלנות משתלמת ולפעמים גם לא ההתמדה או ההתעקשות.
יש איזו אסטרטגיה שאני עדיין לומדת אותה ורובה מורכבת מתזמון נכון וגם הרבה מזל. בגדול מזל יש לי לא מעט בחיי טפו טפו טפו, אבל גיליתי שהתזמונים שלי די מחורבנים וזה אפילו לא קשור לזה שהייתי פעם מאחרת כרונית ודי עבר לי.
אז בגדול נשאר לי כרגע בעיקר לסמוך על המזל שיביא אותי לתזמון הנכון ומשם למקום הנכון ולאדם הנכון. כאן אם שאלתם את עצמכם, החיבור לוולנטיין דיי (לא אמרנו שהוא היה אנטישמי בכלל?!)
בקיצור, קחו אשה בלי הרבה סבלנות, שאמורה לחטט בערמת הגברים המתישה הזו של עולם הפנויים והפנויות, קחו תזמון גרוע, מזל טוב ותבינו למה אני לא מחכה הרבה, יוזמת, ומדייקת ובעיקר מפסיקה לחכות לו, להם ולזמן.
- בתמונה קעקוע עם המילה חסרת סבלנות… לא משהו חדש במחוזותיי.
