כסא הנדנדה

אני יושב על כיסא הנדנדה, כשהנכד שלי מכורבל בין ידיי. הנדנוד העדין של הכיסא, מרגיע אותו. אני עוצם את העיניים ומנמנם יחד איתו. 

“סבא, ממתי יש לך את הכיסא הזה?” הוא שואל  .

אני שותק. מחנק בגרוני. אני מחבק אותו בעדינות ומספר לו את סיפורו של כיסא הנדנה.

“כשהייתי קטן, לא קטן כמוך, בכמה שנים גדול יותר, אמא שלי ילדה את אחותי הקטנה. כמה שמחתי

כשנולדה. כשהלכתי עם אבא לבקר את אמא בבית החולים, התינוקת נראתה לי כל כך קטנה ושברירית וכבר אז החלטתי שאהיה השומר והמגן שלה.

בדרך חזרה מבית החולים, אמר לי אבא שהחליט לקנות לאמא מתנה להולדת “הקטנה”, כן. כך הוא קרא לה כל החיים.

הוא ביקש שאבוא איתו למחרת אחרי הלימודים, להביא את המתנה.

למחרת כשחזרתי מבית הספר, ראיתי שאבא מסדר את הבית ומכין אותו לבואה של אמא ו”הקטנה”.

“בוא, בוא ניסע לעיר להביא את המתנה לאמא”

נסענו במכונית הקטנה למרכז העיר, לחנות הרהיטים שתמיד הייתה נושא לוויכוח בין ההורים. אמא

תמיד רצתה לקנות שם רהיטים ואבא אמר שזו החנות הכי יקרה בעיר ושהוא יכין לה איזה רהיט שהיא רוצה, בעצמו.

אבל באותו היום, הוא נסע לחנות היקרה, החנה את המכונית קרוב אליה ונכנס פנימה.

הוא לחץ את ידו של בעל החנות, שבירך אותו במזל טוב.  “הנה הוא” הוא אמר והצביע על קופסא גדולה מקרטון שעליה היה רשום

בטוש שחור את השם של אבא לצד מדבקה שעליה היה מודפס באותיות גדולות “כסא נדנדה”.

“בוא ילד שלי, בוא תעזור לי להעמיס את הקופסא באוטו” אמר אבא וחיוך גדול על פניו.

אני זוכר איך העלינו בזהירות את הקופסא הכבדה במעלה המדרגות של הבניין בו גרנו, עד לדירה שלנו בקומה השלישית.

זה היה כבד מאוד אבל ידעתי כמה המתנה הזו חשובה לאבא, אז עשיתי מאמץ ולא התלוננתי למרות שכאבו לי מאוד הידיים.

כשהגענו למעלה, פתחנו בזהירות את הקופסא. כמה התאכזבתי לראות חלקים, חלקים של מה שאחר-כך היה כיסא הנדנדה.

אבא התיישב על שרפרף קטן,  חבש את משקפי הקריאה שלו ולאט, לאט חיבר את מוטות משענת הגב המגולפים, אחר-כך את מסעדי הידיים,

את מושב העץ המהוקצע, ולבסוף את הרגליים של הכיסא שהתחברו לשתי הקשתות, שאפשרו את תנועת הנידנוד של הכיסא.

אני זוכר שהסתכלתי עליו מהצד וראיתי כמה הוא מרוכז. מידי פעם היה מתעצבן, כשחלק אחד לא נכנס כמו שצריך וקללה הסתננה מפיו.

אז נזכר שגם אני שם, הרים את עיניו הטובות וצחק אליי. “הכל בסדר בן שלי,  אני לא כועס…בוא, בוא תמצא לי את החלק הזה”

כעבור זמן, עמד במרכז הסלון הקטן שלנו, כיסא נדנדה מעץ חום. אבא הניח על המושב כרית רקומה מהספה והתיישב על הכיסא “לבדוק אותו”.

כשאמא חזרה הביתה מבית החולים עם “הקטנה”, אורו עיניה למראה הכיסא המבריק.

אבא חיבק אותה ואת “הקטנה” בעדינות והוביל אותן לשבת על הכיסא ו”לבדוק אותו” .

התמונות של אמא עם “הקטנה” על הידיים, מעלות דמעות בעיניי. 

“סבא אתה בוכה?” שואל אותי הנכד שלי, ואני צוחק אליו באהבה.  “אבל סבא,  איך הכיסא הגיע אליך? “

אני מתלבט מה לספר לו. הוא לא הכיר את “הקטנה”, אולי באמת הגיע הזמן שישמע עליה.

“כעבור הרבה שנים, כשכבר גדלתי והייתי אבא בעצמי, אמא שלי נפטרה. כיסא הנדנדה עבר לאחותי הקטנה, עליו הניקה את הילדים שלה

ועליו הייתה נחה כשכל הגוף כאב לה, או כשהתגעגעה לאמא שלנו, או כשרק רצתה להיזכר במה שהיה ואבד.

זוכר שכשנולדה, אמרתי שאהיה המגן שלה? אז באמת ל”קטנה” ולי היה קשר מיוחד היא הייתה אשת הסוד שלי ואני שלה.

כשחלתה, רציתי לעשות כל מה שיכולתי כדי לעזור לה, להקל עליה, להגן עליה. אבל המחלה הכניעה אותה.

אני זוכר אותה יושבת קטנה וחלשה על הכיסא, מתנדנדת קדימה ואחורה כאילו יש בתוכה מנגינה פנימית המרגיעה אותה.

כשנפטרה, נשאר הכיסא כזיכרון לאמא שלי ולאחותי הקטנה.”

הנכד שלי מביט בי בעיניו הגדולות,  מחבק את צווארי ולוחש לי באוזן : “אל תהיה עצוב סבא,  אני אגן עלייך תמיד”

 

Photo by Kien Tran from Pexels

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר