על מנת להגיע לסין החשדנית של סוף שנות התשעים, אם זה לצורך לימודים או כל שהות ארוכה יותר מחודש, התבקשתי להביא הוכחות שאין לי שום כוונה להשתקע. החל מאישורים ממקום העבודה שלי כמה קשה להם לוותר עליי, המשך בבדיקות דם, צפרדע, כינים.. ועד אישורים מתורגמים על “אין שחפת” ולא מסתם רופא, חלילה, אלא רק מבית חולים מוכר. כאילו שהסינים אז הכירו איזה בית חולים בארץ.
התרוצצתי סביב זנבי וגם סביב זנבות אחרים על מנת למלא את הדרישות. נאמר לי שככה גם אחסוך לי זמן והתעסקות עם הבירוקרטיה הסינית, והכנתי קלסר עב כרס עם כל מבוקשם. הגשתי אחר כבוד, (חובה כבוד! זוכרים???….) את כל המסמכים, ואז קבלתי הודעה מאד מנומקת כדרכם של סינים, (שזה בעצם שום נימוק כמובן), שעליי לחזור על כל הבדיקות בבית חולים מטעמם. בקיצור סיפור סיני… למה הם לא הכירו בבדיקות מהארץ? שאלה טובה! או שלא הכירו את בית החולים “מאיר” בכפר סבא. או שלא ידעו לפענח את הבדיקות, או שככה יעבירו לכיסם עוד קצת מזומנים מאדם לבן… יחי הבירוקרטיה!!!
בית החולים שהגעתי אליו היה מבנה מכוער ומיושן כמו כל המבנים הקומוניסטים העצובים מימי מאו. או שמא זה בכלל לא היה בית חולים אלא רק מרכז ניסויים למתנגדי המשטר…. הריי מגיע לי…. (בסיפור הקודם “אסור לגעת בזנב הדרקון)
אחרי תשאול מעמיק ומבט של חוסר אמון גדול באשה, שעונה על הכל שאין לה כלום. לא סוכר, לא כולסטרול, בטח לא לחץ דם גבוה, הגיע תור הבדיקות. בדיקות הדם, שהיו הראשונות בחדרון מטונף, נעשו עם מחט רב פעמית בעובי מפחיד כשאני לא יודעת מתי ואם חוטאה והם אלה שעוד פחדו שאביא איתי איידס… בדיקות השתן? לך תעז להתכופף שם מעל ה”בול קליעה” עם כל מה שמתעופף באוויר. ואז מגיע תור הרנטגן, כי הם מטורפים מפחד שהמערבית תביא להם שחפת… לא עוזר לי שאני מציגה את הצילומים מבית חולים נורמלי, הם מתעקשים לחזור ולצלם אותי שוב. אולם גדול שבמרכזו מתקן ממש ענק! כנראה הסינים העניים הצליחו לקנות את מכשיר הרנטגן הראשון בעולם משהו מתחילת תולדות הרנטגן ב1895. שחור, מלוכלך ומאובק. עליי לעמוד במרכזו מצידו האחד. ואין לי מושג מי עומד בצידו האחר מעבר לבד המטונף. עוד בדיקת משקל, גובה והמספר של המשקפיים כאילו שזה העניין שלהם בכלל. אבל מסתבר שאצל הקומוניסטים הכל וכולך זה העניין שלהם וחלילה שיתפסו אותי עם משקל עודף… J
העיקר שעברתי את הבדיקות בהצלחה ואני ממש בריאה. אפשר לאשר לי שהות זמנית עם התרעה שעליי להסתובב תמיד עם הספרון הקטן שמוכיח שאני בריאה.
ההיתקלות הבאה עם בית חולים סיני הייתה כשחטפתי מה שעוד נשים לפעמים חוטפות ואפילו לא העזתי לחשוב מאיפה חטפתי את זה בכלל… שיטת בת היענה ממש עבדה לי.
מה לעזאזל עושים? פונים כמובן לעובדות המלון המסורות שהיו קצת משפחה לתקופת השהות הארוכה שם. הן מצחקקות במבוכה, לא יודעות ישירות מה היא. והן כל כך צעירות ולא מנוסות בשום ענייני נשים. זו ממליצה על הא וזו על דה ומסתבר שבכל המדינה הענקית, הסוציאליסטית הזו, אין בכלל מושג שנקרא “קופת חולים”…. הם גם לא מכירים שום רופאים שעובדים ב”פרטי”… גם כשהם נחתכים/נשרטים/חוטפים כאב שיניים או סתם דלקת בקצה הציפורן, הם הולכים לבית חולים.
מועצת החכמות מיד מתכנסת, כולן ביישניות להחריד, בסוף הן ממנות אחת שיודעת היטב אנגלית, ומחליטות פה אחד “אתן הולכות לבית החולים! אבל לא זה שנמצא כאן קרוב מימין והוא ל”עמך”. אתן הולכות לבית החולים של ה”מיליטרי”! בית החולים הצבאי.
בית החולים אכן נמצא ממש ברחוב הגובל במלון. מאות פעמים עברתי שם בדרכי לכל מקום ולא ידעתי שזה בית חולים בכלל. יש לו גדר בטון גבוהה ומקצה אחד שלו ועד הקצה השני, אסור לירוק על המדרכה… אשכרה עומדים שם אנשים עם איזה סרט שרוול ומשגיחים על המוני העוברים והשבים. מי שנתפס, חייב לשמוע הרצאה של חצי שעה, לבקש סליחה, להכות על חטא ולהישבע ביו”ר המפלגה שלא יעשה את זה יותר…. וגם אז, אחרי שסיים והלך, ממשיך ללוות אותו אחד הקומיסרים לענייני היריקות וממשיך לנזוף בו בקולי קולות שכולם ישמעו ושיתבייש לו…. הם כל כך שיכורי כח מכל תפקיד שאומר לאחרים מה לעשות. סוג של עבד כי ימלוך אבל למלך קומוניסטי…
אז מה עושים הטרם מחונכים לגמרי? יורקים לפני תחילת הגדר או מתאפקים עד הקצה השני ואז יורקים…. J זה בית חולים שנחשב בעיניהם לטוב בהרבה מאשר האחרים. “לכאן הולכים כל החשובים” אומרת לי הסינית…
בירוקרטיה, עוד קצת בירוקרטיה ושוב בירוקרטיה ולבסוף אני עולה אתה לקומה השנייה. אין יותר… ממתינים לרופאה מסוימת שנאמר עליה שהיא מנהלת המחלקה. להפתעתי היא הגיעה דיי מהר. אשה נשואת פנים, מעט מבוגרת ולשם שינוי גם דוברת מעט אנגלית… מכניסים אותי לחדר לבדיקה, חדר מטונף עם כיסא חשמלי… נו טוב. לא באמת כיסא חשמלי אבל ככה אני תמיד מרגישה כשמגיעה לגניקולוג/ית לכי תדעי כמה סיניות “חשובות” כבר היו עליו, ואין עליו כמובן שום נייר, שום בד או חיטוי כלשהו. החדר הוא תא קטנטן ומלוכלך שמשמש גם לאחסון של מיליון דברים אחרים, כל התשאול נעשה שם עם רגליים מפוסקות… על הכיסא המזוויע הזה… הסינית הקטנה שלי, עוד לא נשואה וביישנית שאין כבר להשיג בנות כאלו אצלנו, אפילו לא בחברה החרדית. בעל כורחה היא נאלצת לתרגם לי ולרופאה את השאלות והתשובות ואני רואה שהיא כמעט מתה…. אני מנסה לשכנע את הרופאה שנתקשר, איך שהוא, ביננו ונעזוב את הילדה בתומתה, אבל הרופאה מסרבת. ברור שהיא לא ממש מתרגשת מחוסר הנעימות שלי ושלה. תתמודדי!
עוף השמיים הוליך את הקול שהנה הגיעה אשה זרה, לבנבנה. ממש לא סינית, וכל הרופאים, הסטודנטים ואנשי המנהלה החליטו שכמו בכל דבר בסין, הכל שייך לכולם! כנראה גם ה… שלי…. זה לא חדר בדיקות פרטי שלי או של הרופאה. זה של כולם… ומתחיל מצעד עליה לרגל לתוך החדר הקטן והמצחין הזה. נו לא באמת לרגל… יותר לראות אם אצל המערביות זה אולי ברוחב….
כל אחד נכנס, נעמד לי בלי בושה ומסתכל לי על העניינים… מילא שכואב לי נורא, אבל הבושה כבר הורגת אותי יותר.
הרופאה מסיימת לפשפש בתוכי, רושמת משהו על דף חסכוני. הכל אצלם מאד קטן שמא חלילה יבזבזו נייר. מסתבר שמה שכתוב שם היה בעצם מרשם… קומה ראשונה ואנחנו בבית המרקחת כי לפחות זה יעיל בסין. הכל תחת אותה קורת גג….
מקבלת כדורים וחוזרת עם הקטנה הביתה למלון, הסינית נראית כאחת שהר חואה-שאן כולו (עשו גוגל…) ירד מעליה ובטח תצחקק עם כל החברות על מה שראתה שם.
אחרי יומיים מתברר לי שהכדורים נוראיים, יוצרים עוד יותר כאבים ואני תופסת את הסינית הקטנה ויוצאת לבית החולים חזרה. היא בטוח חושבת בליבה למה לא החליפה באותו יום משמרת או הייתה חולה ואז מישהי אחרת הייתה סובלת במקומה….
מוצאים שוב את הרופאה ואני מתחננת “בבקשה אל תרשמי לי תרופה מערבית! תני לי צמחים סינים! זה עדין יותר, זה בריא. רק לא כדורים שבמערב בטוח לא משתמשים”. הרופאה פוקחת זוג עיניים מלוכסנות שממש לא קל לפתוח כאלו, המבט הבוהה שלה אומר הכל. למה שאשה מערבית תרצה תרופה שלנו? השתגעה זותי? ואני בשלי, “תני לי רק צמחים בבקשה. אני בעצמי מטפלת ברפואה סינית ויודעת אבל לא יכולה לרשום פה שום דבר ובטח לא בסינית”.
קיבלתי מרשם, בית המרקחת הסיני מספק גם תרופות צמחים כאלו. יום אחד, ושטיפה של יומיים ואין שום בעיה כבר.
בינתיים… מהמלון אני מתקשרת לגניקולוג הישראלי שלי, מתארת מה יש לי והוא מיד רושם מרשם. מישהי מבנותיי בארץ רצה אליו וקונה מה שכתוב ובעוד יומיים זה יגיע עם החברים שמגיעים לביקור אצלנו.
עד שהגיעו הכל אמנם עבר אבל ככה הרגשתי מוגנת יותר מחולרות שלא קרו בגללי…
אמנם אפשר היה להיות חולים בסין לפני 20 שנים, אבל מאד, מאד לא מומלץ….
