אהבה לא מתה ולא דועכת, אם רק מאמינים בה ומוכנים להילחם בשבילה.
לפני 37 שנים הוא הלך ללוח, לפתור משוואה במתמטיקה, ופתאום, אחרי שנתיים וחצי של לימודים באותה כיתה בעמדה של יריבים, ראיתי אותו, באמת ראיתי אותו.
באותם ימים הייתי משוכנעת שיש אהבת חיים אחת בחיים, ושאני את שלי מצאתי ואיבדתי. הייתי שבורת לב, ולא האמנתי למה שהלב שלי ידע כבר, שאהבת אמת היא לא מישהו, היא כוח בתוכי.
לאחר מספר חודשים למדנו יחד למבחן במתמטיקה, ולמחרת בבוקר ידעתי שהחיים כבר לא יראו אותו דבר. תוך ארבעה חודשים הודעתי לו שזה לנצח, ושאם הוא רוצה החוצה, עדיף שיזדרז. הוא סירב והתעקש, משום מה, להישאר איתי.
הבטן החליטה, הלב הצטרף מיד וידעתי שאני אוהבת. היו משברים, היו כאבי עבר להתגבר עליהם, אבל הנער הזה החליט שאני שלו לנצח, ולא ויתר, גם כשהייתי בלתי אפשרית.
שנינו התגייסנו לצבא, וכשהוא עבר לגור לבד ראיתי את העתיד פרוש לפני, ברור, והחלטתי שהגיע הזמן לפרידה. רציתי שהוא ינסה דברים אחרים, וכשנקים משפחה הוא לא יחשוב מה אולי הפסיד בחוץ. גם לי לא הזיק לנסות. הוא בכה, אני בכיתי, אבל לא וויתרתי, ובמשך שנה וחצי לא היינו יחד, אבל נשארנו חברים. לא היה קל לדעת שהוא עם אחרת. דמעות נשפכו כמים, אבל אני ידעתי שאהבות כמו שלנו לא מתות, וחיכיתי. סיום קורס קצינים של שנינו היה התחלת החזרה שלנו. לא יכולנו יותר לא להיות יחד.
לא חסרו תהפוכות בדרך, אבל בסוף עברנו לגור ביחד. הוא היה בהתמחות במשרד רו”ח, ואני, במשרד עו”ד, והגיע הזמן לחשוב על מיסוד הקשר. לא היה ספק באהבה שלנו, אבל גם הראש נכנס לתמונה, ואני שאלתי את עצמי: האם הנער הזה, הבחור, האיש, יהיה החבר הכי טוב שלי? האם הוא יהיה אבא טוב לילדים שלנו? האם החיים שלנו הולכים באותו כיוון? התשובה לכל השאלות הללו היתה חיובית. החתונה שלנו היתה כל מה שתמיד חלמתי עליו, חוץ מזה שהוא שתה, השתכר ורציתי לחנוק אותו, אבל היי, ככה זה בחיים. אמרו לי שהאוכל היה מצויין.
להגיד לכם שתמיד הכל היה מושלם? שכל יום היו קשתות בענן וזיקוקי די-נור ונצנצים? לא. היו גם תקופות קשות, ימים אפורים, כמו שיש לכולם, אבל האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שאהבת אמת מנצחת הכל.
עם השנים הצטרפו אלינו שלישיית המושלמות, כל אחת שונה לגמרי מרעותה ומושלמת לגמרי בדרכה שלה, כל אחת סוג אחר של עונג טהור ואהבה אינסופית. הלב התרחב להכיל את הכל.
יום הולדת 40 לשנינו היה נקודת מפנה, שאחריה העולם שלנו התחיל להיראות כמו רכבת הרים מופרעת כל כך שאני בספק אם ביוניברסל היו מצליחים לחשוב עליה (יש פוסטים על הסיפור הזה, אם בא לכם*), אבל באותו יום, במסיבה שבה היו רק אהובינו, מוזיקה מושלמת, סושי, שוקולד ואלכוהול (וגם קפה ועוגות, לרגועים), החיים נראו לרגע מושלמים וזוהרים לאין שיעור.
השנים חלפו, ואיתן הסערות, ואנו גילינו שהגחנו מהצד השני אנשים שלמים יותר, חזקים יותר, חכמים יותר, עמוקים יותר, ואוהבים יותר. שלושים ושלוש שנים אחרי ששאלתי את עצמי האם זה האיש שאני רוצה להיות איתו במשך שארית חיי, התשובה עדיין חיובית, והבטן, הלב והראש עדיין מסכימים – זה האיש שלי, הבית, החבר, המאהב, השותף לחיים, ואני עדיין מאוהבת עד מעל הראש.
כשאני שומעת את הקול שלו בטלפון, או רואה אותו חוזר הביתה מוקדם במפתיע, הלב שלי מחסיר פעימה. הוא מצחיק אותי ומרגש אותי, ובעיניים שלו אני הכי יפה.
אהבה לא קורסת, וגם לא מתה, וגם לא משעממת.
דור “פתרונות האינסטנט” מעדיף, כמובן, לא להתמודד עם מערכת היחסים, שמציפה את כל הכאבים שלנו, אבל יכולה להביא לאקסטזה אמיתית. היום על כל פיפס בורחים, כל מכאוב יש להטביע באלכוהול, סמים וזיונים.
ומה שהכי כואב לי? שיש מי שקונים את התאוריה הזאת, במקום להתעקש על מה שהלב שלהם יודע מעצמו.
מסביב לפחדנות, לוותרנות ולפשרנות נבנים תילי תילים של מילים והסברים שמיועדים לאפשר לאנשים לברוח מעבודה קשה, מהשקעה ומהפחד שאהבה זה לנצח.
ושלא תתבלבלו – זה נכון באיזה אורח חיים שלא בחרתם!
המונוגמיה אולי גוססת, רבותיי, אבל האהבה, האהבה עדיין חיה ובועטת, וקיימת לנצח, ורק, כמו פיות, היא צריכה שיאמינו בה, שירגישו אותה בלב ובבטן וידעו שהיא שם, שלא יתייאשו ממנה ולא יוותרו עליה.
המערכת הזוגית, למי שמוכן לעשות אותה בצורה מודעת, להשקיע בה לב ונשמה ושכל והיגיון ישר, יכולה להיות משהו שאפילו בחלומות הוורודים שלנו לא חשבנו שקיים, משהו שאפילו בסרטי דיסני לא סיפרו לנו. היא יכולה להיות הדבר הזה שמרים ומבעיר ומכיל ועוטף ומעיף ותופס… והכל ביחד.
עובדה.
אז בגלל זה באתי. לצעוק בקול רם שיש, שאפשר, שכדאי, שאין דבר בעולם שכדאי לתת בשבילו הכל יותר מאהבה.
לא רק אהבה רומנטית לבן זוג, אלא אהבה בכל הצבעים – אהבה לילדים, לבעלי חיים, לעצים, לשמיים הכחולים, לעננים האפורים, לרוח, למישהו שחייך אלינו ברחוב ולעבודה שלנו, או לחלק ממנה.
בגלל זה באתי, להגיד איך עושים את זה, ולקוות שעוד אנשים ירצו לחיות את החיים שלהם בצבע, והם באו… האנשים האלה, והם למדו, ועדיין לומדים, ועכשיו גם הם יודעים שאפשר להיות מאוהבים לנצח.
קראתי פעם פוסט על מישהי שנשאלה בפליאה האם היא עדיין מתנשקת עם בעלה, ואני רוצה לענות כאן באופן הכי ברור:
אני לא יכולה להפסיק להתנשק איתו, לחבק אותו, להסתכל לו בעיניים ולדבר איתו, אבל זה לא מזל שהביא אותי לכאן, אלא התעקשות בלתי מתפשרת על זה שאהבה היא לנצח, וככה אני רוצה שהחיים שלי יראו. כי מגיע לי. מגיע גם לכם.
והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
טפו טפו, חמסה, דגים, שום, בצל, שקל בנעל!
תאהבו הרבה.
אם אתם רוצים לדעת מה עבר עליי באותן שנים קשות, אך מעצבות, הנה הפוסטים:
* רכבת ההרים המופלאה והמטורפת של החיים, חלק א’
* רכבת ההרים המופלאה והמטורפת של החיים, חלק ב’
ואם אתם רוצים לדעת מה הסוד, בואו לשמוע את ההרצאה “אהבה היא (לא) משחק ילדים”.
