אז מה יש בה באהבה שכולם רודפים אחריה בכל מקום בעולם, בכל רגע נתון ובכל תא בגוף שלנו?
האם זה הצורך הראשוני שלנו, אפשר לומר הישרדותי שלנו, כזה שנמצא בתוכנו כבר מהרגע שאנחנו עוברים בבטן אמנו וזקוקים להתחבר למישהו שיגן עלינו ויאהב אותנו, כדי לדאוג לכך שניוולד ונגדל עד לרגע שנוכל לדאוג לעצמנו?
האם זהו תכתיב חברתי-תרבותי מובנה שנועד לדאוג לכך שנתרבה ושלפחות נעשה את זה קצת יותר מכובד, קלאסי ומעניין יותר, להבדיל מבעלי החיים, שפשוט מתרבים ברגע הנכון לכך לפי זמן הטבע?
האם זה משהו דתי-רוחני שמבין את הצורך בזוגיות שמקורה באהבה או שתתפתח בה כזו לאחר שידוך, כדי שנדאג אחד לשני ולא נסתובב כמו נשמות טועות ונחפש את עצמנו ונשתעמם או ניכנס לדיכאון מרוב בדידות?
משהו בארבע האותיות האלו שלעיתים מזיזות הרים ולעיתים גורמות לאנשים לפעול באופן לא הגיוני רק כדי להשיג אותה, הופך אותה לאחד מהאלמנטים החזקים ביקום, לא פחות מהרוח, האש, המים והאוויר ואפילו הכסף. האדם לעיתים יכבוש או יעמוד מול אתגרים של כל הארבעה האלה רק כדי להגיע לאהבה וכמו שאומרים “לא יראה בעיניים” עד שישיג אותה, גם במחיר של סיכון ואבדות מסביב.
אני רוצה להאמין שלמרות הרדידות, האדישות והצפת החושים והאפליקציות המעוורות ומקהות רגשות שקיימות היום, עדיין קיים ברובנו הצורך המיוחד הזה לאהוב ולהיות נאהב, בדיוק כפי שהיה קיים ברקע ילדותי, בסרטים, בספרים ובשירים, באהבות שהיו לי ובעיקר בזו שקיימת בלבי כרגע.
אני רומנטיקנית במהות, אז אני כן רואה עדויות לאותה אהבה עוצמתית שאני מדברת עליה, במעט מדי מקומות, אבל היא כאן ואני רק יכולה לקוות שהטכנולוגיה, הקידמה והרדיפה אחר כסף, תהילה בטיק טוק או יוטיוב ואחר עוד מוצר זול מעלי אקספרס, שיין ודומיו לא יעמעמו את העוצמה הזו.
כי זה די ברור שאם אהבה קיימת כאן ולפי עדויות כמה מאות אם לא אלפי שנים, היא כבר חלק מאיתנו והתכחשות אליה תביא להרבה יותר מחורבן של בית מקדש, אלא לחורבן האנושות ועליה כבר לא יישאר מי שיצום ויתאבל.
אז באווירה זו, חג אהבה שמח.
