ההחלטה להיות שמחה, לקחת דברים בקלות, לראות בהכל את החלק הטוב,
קלה. אבל, הדרך לביצוע המלא שלה, זה שיהפוך לכמעט טבעי במשך הזמן לא פשוטה.
בימים שהנפש סובלת, הבור שהיא יוצרת בבטן מאיים לבלוע אותי.
ואז מגיעה המלחמה היומית, לפעמים שעתית לפעמים שבועית, לא לתת לחושך, לחוסר ולכל הלֹא והאַל למשוך אותי לתוכם.
הבור הזה בא והולך מאז שאני זוכרת את עצמי, אבל בשנים האחרונות התווספו לו סלעי מחשבות מיותרות אבל כבדות משקל.
למרות שאני מודעת לכך שזה זמני, זה מאבק מאתגר ומתיש. ועם זאת אין סיכוי שאפסיק או אוותר, כי אני לא אדם של חושך, אני אישה של אור.
אישה אופטימית ללא תקנה ומלאת אמונה בטוב ובאהבה, ככה בטבעי, לשמחתי, ללא אימוני הנפש.
גם כשאני לא רואה את כל החצי המלא, תמיד דולקת אצלי השמש.
ההסתכלות דרך צבעים חזקים ומאירים על החיים מרימים ושומרים עלי.
במשך השנים למדתי לא להיאבק באופל הזה שפה ושם דורש את מקומו, אלא לתת לזה מקום. להקשיב לרעשים משם, לא להתנגד אלא למצוא עוגנים מחוץ לבור הזמני הזה.
אם זו תחושה מעורפלת לא לחפור בה.
אם יש שם פחדים או תחושות ספציפיות, לדבר עליהן, לשלוף אותן מהבור גם אם זה בלכתוב לעצמי אותן.
בעיקר לא לשכוח להביט ולהרגיש כל הזמן את קרן האור שמציצה אלי גם כשאני בעלטה של ה-למטה, כי היא עמוד האש ששומר לי על האמונה הפנימית הזו שלי.
למדתי להשמיע לעצמי שִמחה.
למדתי להיאחז באופטימיות שלי ולהיצמד אליה במיוחד בימים האלו.
לשמוע מוסיקה שמרימה אותי, מרקידה, כי נענוע הגוף עוזר לי להתרגש, גם אם זה לזמן קצר.
בזמן האחרון, בימים כאלה שהאופק של כולנו מעורפל עד מאד. כשאני מחפשת לי דרכים חדשות או נוספות לעשות, למלא, להתמלא. אני מנסה באופן מודע ביותר לשים לב ולראות בכל ריק את המלא.
לשמוח ולהודות על כל ההרבה שיש לי.
אני יוצרת לעצמי משמעות, גם אם היא עצם היותי על פני האדמה הזו.
גם אם היא הקשבה וחיבוק פעם ביום למישהו אחר.
הבור האפלולי הזה חלק ממני, חלק שלמדתי לכבד ולא לפחד ממנו.
כבר מזמן הבנתי שהוא לא באמת רוצה למשוך אותי למטה, אלא רק להזכיר לי שעלי לנוע ולא להיתקע. גם אם התנועה לעיתים קטנה יותר וחיצונית.
אני נותנת לפחד להניע אותי ולא למנוע ממני כלום.
את תמונת הקאבר צילמה אהובתי שירני רוקבן המציירת במצלמה
