סג”מ דובי יוצא למלחמה

אחי הבכור יצא למלחמת שלום הגליל.
הוא הודיע למפקדיו שהוא יכול הכל והגיע להילחם.
וכך עם רגל ישרה, במקום עצם הירך שהוצאה בניתוח, פרוטזה, לאחר תקופת כימותרפיה ופחות אונה באחת הריאות סג”מ דובי מתייצב להילחם כמו כולם.
מפקדיו שמו אותו אחראי על איסוף ואז הודיעו לנו: הסרטן קפץ לריאה השניה.
לקח כמה ימים עד שהצבא מצא אותו עמוק בלבנון והכריח אותו לחזור הביתה לעוד ניתוח.
למלחמה אחרת, פרטית יותר.
שם ליד מיטתו בתל השומר, רגע לפני הניתוח השלישי הצבא הצדיע לו והעלה אותו בדרגה לסרן.
אחי לא חלל צהל, הוא חלל סרטן העצמות.
בדיוק שנה לאחר מכן, כשאני כבר חיילת וחיילנו עדיין בלבנון, הוא נפטר.
האח הגדול והאהוב שלי, האח שלימד אותי הרבה במעט זמן שגדלתי צמוד אליו
נמצא איתי יום יום, אבל בשבילי יום הזיכרון לחללי צה”ל הוא גם היום שלו.
כשקמנו מהשבעה רקמתי לאימי שיר שהוא תלוי להם על הקיר עד היום.
ב 2003 כשכבר הייתי אם לשלושה, בת ושני בנים, חזרתי לכתוב וכתבתי את זה:

בן שלי (מוקדש להורי האהובים ולזכרו של אחי דובי)

5.5.03

מאתנו הלכת לבלי שוב
הלכת ואל עפר תשוב
איך ממשיכים הלאה
כשאתה שם למעלה
איך אגדל את אחיך
ללא החיוך שעל פניך

טרוד עייף מהצבא חזרת
ובעיניים נוצצות סיפור מספר
תמיד לחבק ולחייך ידעת
הפעם אתה לא חוזר

חוויות וסיפורים
על נערים גיבורים
כבר לא תחזור מלא אבק
מאימונים שם במרחק
להם לא יהיה יותר אח גדול
אוהב, מקשיב, מוכן לכל
בעודך באיבּך נקטפת
מהוריך מולידך נלקחת
במה ממלאים את החור שנפער
איך חושבים עליך בזמן עבר

וקצת ממילותיו של אחי מולי:
דובי היה אח יחיד במינו ובחייו הקצרים הספיק לעשות דברים שאנשים לא עושים בחיים ארוכים בהרבה בין השאר הוא הכניס את מערכות המחשב הראשונות לרפת עין צורים ועבד בבית חינוך לעיוורים בירושלים ותרם רבות להצלחת המקום. ולא פחות חשוב השאיר את יתיר שהוא ממש בצלמו ודמותו ומזכיר לי כל פעם שאני רואה אותו את דובי אחי הבכור.