“זה הסוף” הוא אומר בשקט. “אין עוד מה לעשות כאן. בואי ניקח את הדברים שלנו ונלך”. הם אוספים את הבגדים הפזורים מסביב, את שאריות הקישוטים שהתפזרו על ריצפת החדר. מכניסים לתוך שקית זבל שחורה כוסות יין שקופות מפלסטיק, צלחות עם שאריות אוכל ובדלי סיגריות מוכתמות בשפתי אודם. המקום נראה כמו אחרי קרב קשה ואולי זה מה שבאמת קרה כאן הערב. קרב קשה שהסתיים בסירנה של משטרה שהגיעה לפזר את המסיבה הפרועה.
“זה הסוף” היא אומרת בשקט. אין עוד מה לעשות כאן. המפתח של המכונית שלה כבר חבוק בכף ידה, הוא נותן לה תחושה קלה של ביטחון, של מפלט ממה שהיה כאן הערב. הכל קרה כל כך מהר, כל כך רועש, כל כך פרוע. היא זקוקה לכמה רגעים של שקט בתוך הכאוס הזה, להסדיר את הנשימה. לעצור את המראות המסתחררים לה בראש.
הכל התחיל מהזמנה שקיבלה מחברה במשרד: “בערב ה 31.12 תערך מסיבה נחמדה לקבוצה איכותית של גברים ונשים. נא לבוא בלבוש חגיגי, אפשר להביא אלכוהול ומשהו לאכול שיהיה לכולנו כייף לסיים את השנה ולפתוח את השנה החדשה”
“אני לא חוגגת את התאריך הזה” היא אומרת לחברה שלה. “מעדיפה להישאר בבית החם שלי”, החברה התעקשה, סיפרה על החבורה הנחמדה, המתכנסת לעיתים. אמרה לה, שהגיע הזמן שתצא קצת, שתכיר אנשים, שתשתחרר מהמועקה. “אחשוב על זה” השיבה כדי לגרום לחברה שלה לשתוק כבר.
בהתחלה הייתה נחושה לא לחשוב על המסיבה הזו יותר. נחושה לא לתת לחברה שלה לשכנע אותה. ככל שהתקרב התאריך, החלו מחשבות אחרות להזדחל אל תודעתה.
“למה לא בעצם?”, “מגיע לך לצאת ולבלות קצת”.
“מתי התנשקת בפעם האחרונה בדיוק כשהשנה נגמרת והאחרת מתחילה?”
את השימלה השחורה, זו שכמעט אף פעם לא לבשה, היא מאווררת ותולה על דלת הארון. אליה היא מצרפת גרביוני רשת יפים שקנתה פעם ולא העזה לגרוב ולהשלמת ההופעה נעלי העקב הבלתי אפשריות, בצבע הזהב המעושן והלב הגדול בשפיץ. “אני מטורפת” היא חושבת לעצמה, “בטח כולם יבואו בג’ינס ואני אפציץ בהופעה”.. כשהגיעה החברה שלה להצטרף אליה לנסיעה למסיבה, ראתה שהיא לבושה בשימלה הדוקה בצבע בורדו עז, נעליה הבוהקות והאודם המשוח על שפתיה לא הותירו לה ברירה, היא נדחקה לשימלתה השחורה, גרבה את גרבי הרשת ונעלי את נעלי הלב המוזהבות. פיזרה מעט סומק על לחייה ואספה את שיערה לפקעת רפוייה. החברה שלה קיבלה אותה בהתלהבות “את נראית מיליון דולר! איפה הסתתרת כל הזמן?”
הדירה בה נערכה המסיבה, הייתה מוארת ומקושטת, מוסיקה נעימה התנגנה ברקע וקבוצה של גברים ונשים לבושים בהידור, עמדו ופיטפטו . כשנכנסה לא הבחינו בה, עמדה בצד והביטה על כל הסיטואציה. זה בפירוש לא היה סוג הבילוי המועדף עליה. היא עמדה באי נוחות על עקביה הגבוהים, מותחת את שימלתה הקצרה כלפי מטה במבוכה.
היא ניגשה למזוג לעצמה כוס סיידר חם וריחני, כאשר הוא התקרב אליה. “שלום לך, שמח שהגעת למסיבה, שמעתי שלא רצית לבוא. מקווה שלא תתאכזבי.” הוא מביט בה בעיניים צוחקות, היא נבוכה מאוד. סומק מציף את לחייה הגבוהות. היא מיישרת עוד ועוד את שימלתה ונמלטת ממבטיו אל המרפסת. בחוץ, היא נושמת חופשי, נשענת על המעקה, מביטה על הכוכבים הזוהרים בשמים. “מה אני עושה כאן?” היא שואלת את עצמה. מחליטה לצאת בשקט מהדירה, שלא יבחינו בה ופשוט להעלם.
ברגע שהניחה את ידה על ידית הדלת, היא נפתחה בבת אחת ומבעדה נכנס הבחור הכי מתוק שהיא ראתה זה הרבה זמן. הוא נראה נבוך בדיוק כמוה, לבוש בג’ינס כהה וחולצת פולו בהירה. בידו החזיק בקבוק שמפניה מבעבעת. “אופס, בדיוק התכוונת לצאת??” הוא שואל אותה. “לא, לא זה בסדר, רק רציתי להביא משהו מהאוטו”
“את מרשה לי ללוות אותך? גם ככה לא ממש רציתי להיות כאן הערב” היא מביטה בו, חוככת בדעתה האם לבטוח בגבר הזר הזה שילווה אותה לאוטו. “אתה יודע מה? אני כבר לא צריכה שום דבר מהאוטו. זה בסדר, בוא תמזוג לי קצת יין” אחרי כוס היין, הגיעה עוד אחת, אחר כך ישבו יחד במרפסת וצחקו על כך ששניהם לא רצו לבוא ומזל שמצאו אחד את השנייה. הרגשתה השתפרה, פתאום הרגישה שנחמד לה ושטוב שיצאה מהבית. לדירה הגיעו עוד ועוד אנשים, המוסיקה התגברה, בקבוקי שתייה נפתחו, כוסות יין הושקו, זוגות רקדו במרכז החדר ובמרפסת, בחדרי הדירה התגפפו זוגות אחרים. ושניהם, באמצע כל ההמולה, מצאו להם פינה שקטה ופיטפטו פיטפוטי היכרות קלילים. היה לה נעים בחברתו. הרושם הראשוני לא התפוגג והוא אכן היה מתוק להפליא. לקראת חצות עמדו חבוקים עם כולם וספרו את הספירה לאחור ובחצות קרבה את פניה לפניו לנשיקה המסורתית ואז נשמע פיצוץ עז שהחריד את כולם.
הוא חיבק אותה והוביל אותה רחוק ממקור האש והעשן. מהומת עולם התרחשה לנגד עיניה, אנשים שלפני רגע רקדו בשימחה, שתו והתמזמזו, היו עכשיו המומים, חלקם שותתי דם. סירנות של אמבולנסים, מכבי אש ומשטרה נשמעו קרובות מאוד, אנשי כוחות ההצלה החלו לבדוק את מה שנקרא עכשיו ה”זירה” .
פינו נפגעים, ניסו לברר מה מקור הפיצוץ, ומה קרה כאן בעצם. היא ישבה בצד, מביטה על האירוע כאילו לקוח מסצנה של סרט פעולה. דמעות גדולות התגלגלו מעיניה, היא חיבקה את עצמה כדי להרגיע את הרעד שהחל לפשוט בגופה. היא חיפשה אותו בעיניה, הוא התרוצץ וסייע לכוחות ההצלה. מידי פעם העיף אליה מבט לוודא שהיא בסדר ואף ניגש אליה עם כוס מים וחיבוק.
“זה הסוף” הוא אומר לה בשקט. “אין עוד מה לעשות כאן. בואי ניקח את הדברים שלנו ונלך”. “כן זה הסוף”, היא חוזרת אחריו וניגשת לדלת.
עוד מבט אחד בדירה שהפכה ממש בחצות למשהו אחר ממה שחשבה כשהגיעה אליה, היא לוקחת נשימה עמוקה ויוצאת בעקבותיו החוצה.
הוא מחבק את כתפיה הרועדות, והיא נותנת לעצמה להתפרק בזרועותיו.
למחרת כשהיא קוראת באתרי החדשות על הפיצוץ המסתורי בדירה בה נערכה המסיבה, היא מזהה בתמונה המצורפת את הגבר המתוק שהיה לצידה באותו הערב. צלצול הטלפון קוטע את מחשבותיה. “היי, מה שלומך הבוקר?” היא שומעת את קולו הנעים מעבר לקו והדמעות שוב מאיימות לזלוג מעיניה, “אני בסדר” היא אומרת ומשתדלת להישמע בסדר. “אני יכול להזמין אותך לקפה? אחכה לך למטה.”
אחר כך כשישבו בקפה השכונתי הקטן ליד דירה שלה, הוא סיפר לה על הפיצוץ, על בלון הגז שהתפוצץ, על האנשים שנפצעו קל ובמזל לא נהרגו וגם על הסיבה האמיתית שהביאה אותו למסיבה הזו.
“אני לא מאמינה לך” היא אומרת בתמיהה גדולה. “לא יכול להיות, איך ידעת שזו אני? איך ידעת לגשת דווקא אלי? ולמה חשבת שזה יקרה ביננו?”
“תראי” הוא לוגם מהקפה החזק שלו ומביט בה בריכוז. “יש לך חברים וחברות שמאוד אוהבים אותך” היא מסמיקה קלות. היא יודעת את זה. “בכל אופן כשהתקשר אלי חבר טוב שבמקרה מכיר אותך היטב, ואמר לי שאני חייב להכיר בחורה מקסימה, איכותית וביישנית מאוד. אמרתי לו שזה לא בשבילי, שאני לא בנוי לדייטים, שהתרגלתי ללבדות שלי ושאני בשום אופן לא הולך למסיבות סופשנה – לא חוגג את התאריך הזה.”
היא מחייכת חיוך רחב. יודעת בדיוק על מה הוא מדבר. ומכירה את החבר המשותף שלהם שהטיח לה שעד סוף השנה הוא כבר ימצא לה מישהו ראוי.
“את מבינה, ממש לא רציתי לבוא. כשבסופו של דבר השתכנעתי ללכת, לא ממש ידעתי מה ללבוש או איך למצוא אותך בכלל. כשהגעתי לדירה ונתקלתי בך בדלת, ראיתי בעיניים שלך שאת מתה לעוף משם וכמה שיותר מהר. הבנתי שזו את! כל מה שקרה אחר כך כבר לא היה בשליטתי…”
שוב הדמעות הטפשיות שלה זולגות לה מהעיניים. היא עדיין בשוק מהפיצוץ ועכשיו הגבר הזה כאן לידה, הכל נשמע כמו חלום לא מציאותי כלל. היא מביטה בו בריכוז ואומרת לו בשקט : “סוף הוא תמיד התחלה. בא נתחיל מההתחלה שלנו ולא מהסוף העגום של המסיבה. אני מוכנה לצאת אל המרחב הלא ידוע שפתאום נגלה אלי…לצאת מהגבולות של עצמי אל הרפתקה חדשה.” היא מושיטה אליו יד רועדת ואומרת “נעים מאוד לפגוש אותך, תצטרף אלי למסע?”
קרדיט לתמונה : pixabay.com
