סוף טוב

בוקר, בחדר הקטן והחשוך מאחורי שולחן רגיל יושבים שני הרופאים. “שבו בבקשה” מתיישבים, מניחה על השולחן את תיק ההריון שלי, כל הרישומים, המעקב, האולטראסאונד מהשבועות האחרונים. יד אחת אחוזה חזק בידו של האיש שלי, היד השנייה באופן טבעי מלטפת את הבטן.

“טוב אז לאור תוצאות הבדיקות של השבועות האחרונים, אנחנו חושדים בסבירות גבוהה שלעובר” (“עוברית” אני מתקנת) “כן, לעוברית שלכם יש תסמונת הנקראת “מיקרוצפלוס” שזה אומר ראש קטן, אמנם גם לשניכם מבחינה מבנית יש ראש קטן, אבל עוברים שנמצאים בעלי ראש קטן שאינו מתפתח בהתאמה לשאר חלקי הגוף, הם בעלי מיקרוצפלוס וזה אומר בעצם שהאונה הקדמית של המוח לא התפתחה ולא  תתפתח. אנחנו לא יכולים להציע הפסקת הריון, זו חייבת להיות החלטה שלכם. אתם יכולים להמשיך את ההריון, זו ממש החלטה שלכם. הסטטיסטיקה היא שאחד מכל ארבעה ילדים שנולדים עם התסמונת הזו, הינו בעל פיגור קשה מאוד. אבל כמובן שיש את הסיכוי שתיוולד תינוקת בריאה…אנחנו לא ממליצים רק נותנים לכם את התמונה המלאה”

מה עושים? מה עושים? מה עושים? אני כבר בשבוע 27, הריון מתקדם, כולם יודעים ורואים, שלושת השבועות האחרונים היו סיוט מתמשך, כל כמה ימים להגיע לאולטראסאונד, לנסות למדוד את הראש ששקוע עמוק, לחיות כך בין תקווה לייאוש ועכשיו גזר הדין הזה, מה עושים???

הרופאים מסבירים לי עכשיו על הפרוצדורה, וועדת החירום להפסקת הריון בשבוע כל כך מתקדם, בבית החולים חייבים להסכים לזה. בלי הסכמת הפרופסור אאלץ להמשיך את ההריון. ועוד דבר קטן יש לזכור שברגע שנולד תינוק הוא נמסר לידי רופאי הילדים שיעשו הכל להצילו, על כן כחלק מהפרוצדורה, יזריקו ללב העוברית שלי, תמיסת מלח על מנת שתיוולד מתה ובכך תחסך הדילמה הרפואית…

אני לא כל כך זוכרת מה היה אחר כך, לאן הלכנו, ומה אמרנו.

אני זוכרת את הוועדה להפסקת הריון בה וידאו שאני אכן מבינה מדוע ואיך.

אני זוכרת את חדר הלידה, את החברים שבאו לחבק ולעודד, את הצירים, האפידורל, העצב ואת המילה “בוארו” לידה עם ולד מת…

זוכרת את ימי ההתאוששות במחלקת הנשים רחוק ממחלקת היולדות.

זוכרת את הריקנות בבטן, במחשבות, בלב, בבית.

זוכרת גם אותי יושבת על הספה, לידי האיש שלי, מחבק אותי ולא כל כך יודע מה לעשות עם כל הדבר הזה, ואני בוכה ושואלת :

“למה?? מה עשיתי לא טוב, מה בי גרם לתסמונת הזו? אולי לא רציתי אותה מספיק, אולי בגלל שאמרו לי כל הזמן שיש לי בטן קטנה, אולי בגלל שאמא שלי אמרה לי שזה מוקדם מידי להריון ראשון…”

אחר כך, דמי לידה (שתרמנו), חופשת לידה (שלא ניצלתי) וחזרה לשיגרת העבודה. חזרתי למדים (שרתתי אז בקבע), המבטים במסדרונות, ההסברים לחברים, למפקדים, למשפחה…

התחושה שמשהו בי פגום…

ע”פ המלצת הרופאים, חיכינו כחצי שנה עד שניסינו שוב להכנס להריון. למזלנו הצלחנו. היינו כבר למודי ניסיון, לא מיהרנו לספר, לא מיהרנו להתרגש ולא מיהרנו להקשר לעוברית החדשה. המעקב היה מאוד צמוד, הרופאים כבר בערנות יתר…והנה שבוע 17, אולטראסאונד, הראש קטן…מעקב עוד שבועיים, הראש קטן, עוד שבוע ויש אבחנה: מיקרוצפלוס בפעם השנייה. עכשיו כבר אין התלבטויות או דיונים ארוכים, חייבים להפסיק את ההריון לפני שבוע 22 (אחרי שבוע זה כבר צריך שוב ועדה ואישורים מיוחדים) אני זוכרת את הנוהל, חדר לידה, זירוז, אפידורל, צירים, לידה ועוברית מתה בקערה…

החלמה קצרה, דמי לידה (שנתרמו), חופשת לידה (שלא נוצלה) וחזרה לשיגרה…והפעם אנחנו מוזמנים לייעוץ גנטי אצל פרופסור ליגום מומחה לגנטיקה. הפגישה אצלו זכורה לי היטב, חדר צר מלא בתיקי קרטון מאובקים, איש גבוה וממושקף עם מבטא אנגלי קל. מחזיק אל מולנו שקופית עם צילומי העובריות שלנו (הצטמררתי, איזה חוסר רגישות), “אכן מיקרוצפלוס” הוא אומר. “בואו נברר כמה פרטים: האם מישהו מבין משפחותיכם סבל מהתסמונת הזו? כי תבינו זוהי תסמונת גנטית ואתם שניכם בסבירות גבוהה נשאים של התסמונת ולכן כל הריון שלכם מחדש הוא בעל סיכון של 1:4 שיהיה עובר בעל תסמונת זו. כמו כן, כיוון שאלו היו עובריות בנות, בכל הריון שבו תהיה לכם בת יש סיכון שהיא לוקה בתסמונת” וואו, הרבה לעכל…אוקיי, כל הריון מחדש, בנות=מיקרוצפלוס…איך ממשיכים הלאה אנחנו שואלים,

“ובכן יש לכם 5 אפשרויות: לא להביא ילדים לעולם! לקבל תרומת זרע, לקבל תרומת ביצית, לאמץ ילד, לנסות עד שתצליחו! יצאנו מפרופסור ליגום כשיש לנו הרבה דברים לחשוב עליהם יחד עם זאת שנינו כמעט בו זמנית אמרנו שני דברים:

איך מכל האנשים בעולם דווקא שנינו נשאים של התסמונת הזו??? אנחנו בוחרים באפשרות החמישית – לנסות עד שנצליח!!!

שנה אחר כך נולד בנינו הבכור עומר בלידה רגילה ומרגשת, היינו מאושרים שזה בן זכר ושהכל הלך טוב. שנתיים ותשע אחר כך נולד בנינו השני עידו, בלידה רגילה ומשמחת, שני בנים! ניצחנו את הסטטיסטיקה!

כעבור 3 שנים כשהייתי שוב בהריון, נתבשרנו שזוהי בת! איזה לחץ והמון חששות. הריון במעקב צמוד מאוד, סקירת המערכות הייתה טובה אך היא רק בשבוע 14, התסמונת מתגלה בערך בשבוע 17-19…הרבה מתח ולילות בלי שינה…הימים והשבועות עוברים לאט, עוד אולטראסאונד –  הכל תקין, עוד שבועיים עוברים, עוד בדיקה, הקטנה מתפתחת יפה וכך עוברים השבועות והחודשים והכל תקין ( בדרך מי שפיר כדי לא לקחת סיכונים)…עד ללידה של הבת הראשונה שלנו עופרי. כל כך יפה ומושלמת! ניצחנו את הסטטיסטיקה שוב!!!

אין מאושרים מאיתנו. כשהתחתנו, רצינו שיהיו לנו ארבעה ילדים, שני בנים ושתי בנות. לכן לאחר התלבטויות רבות, החלטנו להיכנס שוב להריון ההריון היה תקין, סקירת המערכות תקינה ומגלה לנו שזהו בן. מפלס הלחץ יורד…ואז בבדיקת אולטראסאונד שיגרתית למדי, הטכנאית מעט לחוצה, הראש מאוד נמוך, נראה לה קטן…שאבוא מחר. למחרת שוב קשה למדוד, שאבוא בעוד שבוע…אני לא נושמת, אני לא יודעת מה לחשוב, אני בלחץ אטומי, יש לי דז’ה וו, בשבוע שלאחר מכן נמדד הראש, אכן קטן, יש לחכות שבועיים על מנת לראות גדילה…שבועיים ארוכים מאוד, מאוד. אני מנסה לשמור על השיגרה, על החיוך.

לאחר שבועיים אבחנה ברורה. מיקרוצפלוס לעובר שלי. ושוב כמו בסרט רע, הדברים חוזרים על עצמם, טפסים למלא, זריקת מי המלח לעובר, זירוז, צירים…לילה ארוך בלי שינה ולידה קצרה לבדי בחדר בית החולים – מסתכלת על העובר המת שלי, המצח האלכסוני (המאפיין את התסמונת), האיברים הקטנים והקמוצים.

זהו ערב יום הזיכרון, לוקחים אותי לחדר ניתוח לגרידה, שוכבת מתחת לסדינים הכחולים ושומעת את הצפירה, שוכבת דום ובוכה, המראה של העובר הזה לא עוזב אותי ימים רבים.

קשה לי להתאושש מהלידה הזו, הסטטיסטיקה ניצחה אותנו הפעם!

אבל החיים חזקים מאיתנו, בתוכי מתעורר יצר חייתי להמשיך במה שהתחלתי, להביא עוד ילד לעולם! עוד שני הריונות נגמרים בהפלה טבעית בשבוע 8…אני לא מוותרת.

כולן מסביבי אומרות לי : ” די מספיק, יש לך 3 ילדים מקסימים ובריאים, למה את צריכה את זה?” “הן צודקות” אני אומרת לעצמי, אבל היצר החייתי הזה לא מרפה!

5 ילדים לא נולדו לי אני רוצה 5 ילדים חיים!!

חולפת עוד תקופה ואני שוב בהריון. אנחנו מתרגשים, אחרי שנתיים של אכזבות, אנחנו בטוחים שהפעם זה יצליח! יש לנו בת, הריון יפה, אני כבר בת 39 ומרגישה מוכנה להריון הזה. הגדולים נבוכים מעט, עומר כבר בן 12, עידו בן 9, עופרי בת 6 ולמשפחה שלנו מגיעה בשחר הבוקר עלמה! לידה מהירה, 10 דק’ והיא בחוץ, זערורית עם עיניים ענקיות המביטות אל העולם בסקרנות…אני מאושרת, הצלחתי, יש לנו 2 בנים ושתי בנות!

האיש שלי נרגע, לא עוד מתח ובדיקות ולחץ…אבל אני לא רגועה, אני זקוקה לעוד ילד אחד כדי להשלים את המשוואה, כמו שאמרתי כבר: יצר חייתי שכמעט אי אפשר להשתלט עליו. וכך קרה ששנתיים לאחר שנולדה לנו עלמה, ילדתי בלידה נפלאה מלאת אנרגיות טובות ואהבה את מעיין. שנולדה גדולה יותר מכל ארבעת אחיה, חייכנית ומרוצה.

אז זה הסיפור שלי, שבאופן מספרי ניתן לסכם אותו כך: 5 אפשרויות ניתנו לנו, בחרנו באפשרות ה 5 : לנסות להביא ילדים בריאים לעולם עד שנצליח. ניסנו 10 פעמים, 5 פעמים הצלחנו ובגדול!!!

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר