יום הזיכרון עוסק ברובו בנופלים למען המדינה ולחמו למענה. יש שם הרבה שיח בלשון עבר, בעיקר כי זה נשען על מלחמות שנגמרו, נופלים שנקברו, לוחמים שחזרו הביתה ופצועים שהבריאו באופן כזה או אחר.
אלא, שיש קבוצת אנשים שעבורם העבר הוא עדיין חי ובועט. הוא מגיח בכל רעש נפץ, ריחות מסוימים וחלום בלהות שמזקק את כל התחושות שחוו באותו אירוע ששינה את חייהם.
אם את הפצועים בגופם מזהים מיד בגלל מקל הליכה, קביים, כסא גלגלים או כל אביזר אחר שנועד לסייע להם ביום יום, את מוכי הלם הקרב, שהיום מכונים במילה מסוגננת יותר בשם פוסט טראומתיים, קשה לזהות או להבחין בהם בין אנשים בריאים ושלמים.
אלה בני משפחתם והקרובים אליהם ביותר שמזהים את הסימנים, את הצלקות, את הטריגרים והולכים סביבם על קצות אצבעות ונזהרים בלשונם בסביבתם. כי רק הם יודעים איך כל מילה, צליל, ריח או טעם יכול להיות זרז לשינוי במצב רוח במינימום והתפרצות זעם או התרסקות נפשית גם אם רגעית, במקסימום.
עכשיו תדמיינו מה זה להיות נערה שחיה בבית אחד בסיר הלחץ הזה יחד עם אבא כזה. שהיא לא מעיזה למרוד בגיל שנועד למרוד, מהפחד שזה יבעיר מחדש את הלהבות.
תדמיינו מה זה לחיות את יום הזיכרון בכל ארוחה משפחתית גדולה שהופכת מיד לעוד הזדמנות לספר על עוד אירוע, קרב, מלחמה. מסיבת סיאנס בלתי נגמרת של העלאת המתים היישר מהקרב האחרון שלהם ואל צלחת ארוחת החג.
עם יום השואה קל לי יותר להתמודד מאשר עם יום הזיכרון כי למרות הזכרונות הקשים, הם לא פולשים לי לבית ולארוחה המשפחתית. אבל יום הזיכרון הוא יום שעמוס ומרוכז במה שאכלתי, שתיתי ונשמתי כל חיי. בעוד אני גדלה ורוצה להשאיר את העבר ולהישיר מבט אל העתיד, מצאתי את עצמי נשאבת שוב ושוב לסיפורי גבורה מהולים וספוגים בדם.
לא העזנו אף אחד מאתנו לומר מילה נגד עילוי נשמות הלוחמים התמידי בבית, אבל בתוך תוכי, נשמתי לרווחה ביום שיצאתי מבית הוריי לבית בן זוגי.
הדיון הציבורי שעלה לאחרונה בעניין זיקוקים ביום העצמאות כן או לא בגלל הרעש שלהם כטריגר לפוסט טראומטיים, הוא ענייני וכמו כל דיון ציבורי בישראל, הוא עטוף בוויכוחים סוערים כי ככה זה הישראלים. היתרון בו הוא העלה את נושא המצולקים מבפנים לשיח גם.
אני מבינה את כל צדדי הוויכוח ורק יכולה לשמוח בשביל אלה, שבעירם יוארו השמיים מחר בערב באורות שקטים/חלופיים שיסייעו לעבור מיום שכולו זיכרון וכאב ליום שכולו שמחה וחגיגה. ולאלה שיצטרכו לשים אטמי אוזניים או פשוט להתאמץ לחרוק שיניים ולאגרף ידיים בכיסים, ליבי אתכם.
קשה להסביר למי שלא חי בעבר שלא עובר את התחושות שמלוות את הימים ובעיקר הלילות וקשה גם להסביר את זה למי שלא חי לצדם את החוויה הנלווית לכך.
ובכל זאת ההווה הוא כאן ולרובנו הוא כן עובר ומתקדם לעבר עתיד, שאני מאחלת לכולנו שיהיה מלא בשקט של זיקוקים מושתקים בחוץ ובעיקר בשקט של הרעשים שבפנים.
