יותר מששנא את ערב יום הזיכרון, שנא את עצמו ביום הזה.
מהרגע שבו נגמר יום השואה ידע שנשארו שבעה ימים שבהם הוא חייב לעשות כל מאמץ כדי לכבוש את ליבה מחדש. ידע שעליו לעשות כל מה שאפשר כדי שברגע בו תשמע הצפירה והצלילים העצובים יתפזרו ברחבי הארץ ויגיעו גם אל חדרי הלב שלה, הלב שלו לא יכאב עוד מקנאה.
ברגע ההוא בו כולם מנסים לזכור את אלו שנפלו, הוא רצה לזכור שהמקום שלו בלב שלה מובטח. ברגעים האלו, הוא ידע, הזכרונות של אהובה המת מציפים, מהדהדים בהתרסה אל מול המציאות העכשווית, שתמיד תהיה זוהרת פחות, מלטפים את ליבה בכל אותם רגעים שהספיקו לאסוף, אהובה והיא, לפני שיצא לקרב, עוד לפני שרועי עצמו ידע שמישהי כמוה קיימת, ושלילה אחד תופיע ותמלא את החיים שלו בכל מה שנדמה היה לו, עד לאותו הרגע, שקיים רק בחלומות.
“חשוב מאד לתפקד רגיל ביום הזכרון,” הזכיר לעצמו.
ללא ספק זה היה המבחן הקשה ביותר שהציב לעצמו אי פעם, יותר מכל מבחן אחר. קשה יותר מהמבחן שעשה כשניסה להתקבל לסיירת המובחרת ההיא, אפילו מזה שעשה ביום ההולדת ה 30 כשרצה להוכיח לעצמו שהוא יכול להתגבר על פחד הגבהים שלו בקפיצה חופשית, ואיך קיבל פיק ברכיים רגע לפני אבל בכל זאת קפץ, רק בגלל שידע שהיא מחכה לו למטה, ויותר משפחד לקבל דום לב מהקפיצה עצמה, פחד שתחשוב עליו שהוא פחדן.
או מבחן האומץ הראשון שעבר כשעוד היה ילד ורצה להתקבל לקבוצת הכדורסל של גיל המגעיל. ואיך גיל המגעיל ההוא תפס עכבישה בהריון ואמר לו שכדי להתקבל לקבוצה הוא חייב לבלוע אותה בלי לעשות קולות של הקאה במשך עשר דקות. הוא בכלל לא הבין למה גיל חושב שמי שאוכל דברים דוחים יכול לשחק כדורסל טוב יותר ממי שלא, אבל הוא כל כך רצה להתקבל לקבוצה הנחשבת והעדיף לא לעשות בעיות, ורק אחרי שגיל הכריז עליו בתור הרכש החדש של הקבוצה, הוא נהיה חולה פתאום והקיא במשך שלושה ימים בלי הפסקה. עד היום הוא בורח מעכבישים ואלו מצידם תמיד רודפים אותו לכל מקום, עד כי לפעמים נדמה לו שאגודת העכבישים הכריזה עליו כמבוקש מאז אותו מבחן אומץ מטופש.
אבל המבחן הקיומי הזה שחוזר בכל יום הזכרון כבר 18 שנים, קשה לו יותר מכל מבחן אחר. את המבחן הזה הוא צריך לעבור בכל שנה מחדש מאז שהצליח להתקבל ללב של האחת והיחידה, זו שקבלה אותו לתוך חייה אחרי שאיבדה את האהבה הכי גדולה שהייתה לה אי פעם. זה מה שאמרה לו בלילה ההוא כשהבחין בה בפעם הראשונה במסיבה של החבר’ה, יושבת על הנדנדה הגדולה שבחצר ובוהה בכוכבים.
יפה ועצובה היא נראתה כשהעז להפריע לה בשקט החודר שלה והציע לחלוק איתה את מיץ התפוזים שאת רובו שתה בדרך למרפסת ומרוב התרגשות לא שם לב בכלל לכוס שהתרוקנה כשהגיש לה אותה, אלא שקוביות הקרח שהעמיס קודם בהגזמה יצרו את האשליה שנשארו עוד כמה לגימות כתומות וחמצמצות, והיא הושיטה יד כדי לקחת לגימה.
הרגע ההוא חרוט בו כמו שמות של אוהבים על גזע עץ. איך שצחקה פתאום בהפתעה מוחלטת מהכוס הריקה ואמרה לו במילים שידעו כבר אהבה גדולה, שהוא בחור אמיץ. “בחור אמיץ” שינן אז לעצמו בלב את צמד המילים ההן שמלוות אותו מאז ומצילות אותו בכל פעם שאיזה ריב מפלח את האהבה שלהם ומאיים להרחיק אותה מעליו. היא חושבת שהוא בחור אמיץ.
הוא לא יודע מה הייתה הסיבה שגרמה לה להחליט שהוא אמיץ ואף פעם גם לא העז לשאול אותה. עד היום הוא לא יודע אם זה בגלל שהרשה לעצמו להציע לה לשתות מכוס כמעט ריקה, או עצם העובדה שהעז לגשת ולנסות את מזלו במקום שבו אף אחד אחר לא חלם אפילו בהקיץ, כי ברור היה לכולם שליבה שייך רק לאחד ההוא שלא ישוב עוד, ואיך אפשר למלא חלל גדול כל כך של אהבת נעורים שלא הספיקה לממש את עצמה. איך אפשר למלא חלל עצום של אהבה שלא הספיקה לצבור ריבים, כעסים ועלבונות, וגם אם היו כאלו, הרי שנמחקו ונקברו בתוך האדמה לנצח נצחים.
הוא לא הכיר אותו לפני שמת. למד הכל מתוך הסיפורים שלה ולפעמים אחרי ויכוח רציני או ריב שנמשך יותר מיומיים, אחרי שהיו מתפייסים והיה אוסף אותה אליו ומסניף אותה קרוב קרוב, היה שואל את עצמו אם היא עדיין מתגעגעת לידיים ההן ומה היה קורה אם אופיר היה נשאר בחיים.
פעם אפילו חלם עליו. זה היה כשחזר מהמילואים האחרונים. הוא סיים את חובו למדינה ופשט את המדים הירוקים. מיד כשהגיע הביתה נפל על המיטה בלי להתקלח או לאכול ואופיר נכנס לו לחלום. זה הרגיש אמיתי כל כך. כאילו ששנים ישב שם ורק חיכה לרגע הזה שבו יסיים את שירות המילואים שלו ויחזיר את המדים לצה”ל.
הוא התקשר וביקש לפגוש אותו ב”קולוני” בירושליים, אמר שיחכה לו בשולחן הראשון מימין על הבמה. צמרמורת עברה בו. זה היה השולחן שלהם והוא לא הצליח להבין למה אופיר עושה לו את זה. הציע שיפגשו במקום אחר אבל אופיר התעקש ואמר שהוא מזמין. רועי הרגיש איך שהגוף שלו נהיה חלש פתאום, לא היה לו כוח להתווכח אבל הוא ידע שלא משנה מה יהיה הוא לא מתכוון לתת לאופיר לשלם, שלרגע לא יחשוב שהוא בידיים שלו או משהו וינסה לגרום לו להרגיש חייב.
הוא זוכר את התחושה המוזרה שעברה בו כשהגיע ומצא את אופיר יושב שם במסעדה האהובה עליהם, זו ששמורה עבור חגיגות קטנות של רגעים מיוחדים. זו שנבנתה לפחות 5 שנים אחרי שאופיר נהרג מה שגרם לו לתהות איך בכלל ידע על המקום הזה. החלום היה מציאותי כל כך. ברגע הזה שבו אופיר הזמין בקבוק של יין אדום “לה ברצ’סקה” בדיוק כמו זה שהיא אהבה כל כך, הרגיש דקירה גדולה בלב ושאל את עצמו מה עוד הוא יודע עליה ואיך למרות שעברו כל כך הרבה שנים מאז שנהרג, הוא הצליח להשלים את כל הפערים.
הם ישבו שם יחד. אחד מול השני, האהוב המת וזה החי. זה הצעיר וזה שיכול היה להיות אבא שלו או איזה דוד גדול. המסעדה התרוקנה מאנשים והברמן שהחליף את אחרון המלצרים, ניגש וביקש מהם לסיים בזמן הקרוב כי ערב יום הזיכרון היום והם צריכים לסגור מוקדם. רועי ביקש ממנו שיתן להם עוד כמה דקות כי רצה לנצל כל רגע כדי להסביר לאופיר שזה ממש לא בסדר מה שהוא עושה, שזה לא עובד ככה, הוא לא יכול לבוא עכשיו ולקלקל הכל. שעברו המון דברים בשנים ההן שבהן הוא היה מת.
בזמן הזה שעבר מאז שמת, הם הספיקו להתאהב ולהתחתן, לטייל קצת בעולם ואפילו להוסיף לתוכו עוד שלושה מופלאים משלהם, ונכון שמדי פעם הם רבים ומתווכחים עד שיוצא עשן, אבל ככה זה אצל כולם, ועם כל הכבוד למה שהיה לו איתה בשלוש השנים ההן שהיו יחד, עברו 18 שנים מאז והוא לא יכול לחזור מהמתים ולחשוב שמותר לו להופיע ככה בלי להתחשב ולשבש להם הכל.
הוא הרגיש כמו מישהו שנלחם על החיים שלו. הרגיש שהוא מזיע, שהמילים יוצאות ממנו מסורבלות ומרושלות, הרגיש את הזיעה מטפטפת לתוך הצלחת הריקה ואת היד שלו רועדת כשהרים אותה כדי לקחת לגימה מהיין. אלו בלטו כל כך אל מול הנוכחות השלווה ורגועה כל כך של אופיר שישב מולו זקוף וענייני, ואיך נראה בטוח בעצמו כל כך כשהסביר ברגישות גברית מעוררת קנאה, שאין לו שום כוונה להרוס שום דבר, אבל יותר משהוא חייב את זה לעצמו הוא חייב את זה למאיה וחשוב לו לשמוע ממנה לפני שהוא ממשיך הלאה ומחפש אחרי אהבה חדשה.
רועי לא הצליח להכיל את זה יותר, וביקש מאופיר סליחה לרגע והלך לשירותים כדי לשטוף את הפנים מהזיעה הקרה שעטפה אותו, אבל כשעמד מול המראה לא הצליח שלא לעשות השוואה בינו לבין הבחור הצעיר שישב מולו הרגע ובלי בושה הסביר לו למה הוא חייב להיפגש עם אשתו.
אי אפשר היה שלא לשים לב לפער השנים שמפרידות ביניהם, בין כמה שהוא התבגר וכמה שאופיר נשאר צעיר ורענן, ועל זה שפתאום הבין ברגע ההוא שההזדמנות שלו למות גיבור כבר נגמרה. עכשיו, אחרי שהוריד את המדים, הוא כבר לא יוכל למות למען המדינה. במקרה הטוב יוכל אולי למות בתאונה ובמקרה הרע מאיזו מחלה רעה או סתם מזקנה, אבל לעולם לא יהיה גיבור כמו שאופיר היה בשבילה.
הוא חזר אל השולחן וגילה שאופיר השאיר לו כמה מילים על המפית, כתב שהוא לא מתכוון לחכות לאישור ממנו, הוא פשוט חייב לפגוש אותה עכשיו.
זו הייתה ריצה מטורפת. הוא רץ כאילו צבא שלם של האויב רודף אחריו עד שהגיע לדלת ולחץ על הפעמון בכל הכוח, יודע בתוך ליבו שאופיר הקדים אותו, הרגיש איך כל הגוף שלו רועד, לא יודע למה לצפות כשהדלת תפתח. הוא המשיך ללחוץ חזק כל כך עד שהתעורר פתאום בבהלה מהצפצוף ונזכר שנעל את הדלת לפני שנרדם ושכח להוציא את המפתח.
הוא קפץ מהמיטה ומצא את מאיה והילדים עומדים בחוץ ונשענים על הפעמון.
המון זמן הם עמדו שם מחוץ לדלת הנעולה, אבל כל כך התרגשו למצוא אותו בבית אחרי שלושה שבועות של מילואים, עד שבלי לומר מילה קפצו עליו בשמחה גדולה וחיבקו בכל הכוח. מאיה חיכתה בשקט לתורה, ואחרי שהילדים פינו את הגזרה, נצמדה אליו בחיבוק ארוך והדביקה לו נשיקה רכה ועוטפת עד שהרגיש שנמסות לו השפתיים מרוב אהבה, ולתוכן נמס גם החלום המטריד ההוא ונעלם.
אבל הלילה, הוא הופיע שוב.
הוא משוכנע שזה קרה בגלל ההתנהלות המעצבנת של כל השבוע האחרון. בכל הימים האחרים של השנה הכל מתנהל כרגיל. כמו כל זוג סטנדרטי גם הם מתווכחים, מתפשרים, מתרגזים, מתפייסים, צועקים וצוחקים. אוהבים וכואבים, מתעלסים בתשוקה מטורפת או נוחתים מעולפים בין הסדינים המקושקשים.
אבל השבוע הזה של לפני יום הזיכרון שעליו הוא מקפיד כל כך הרבה שנים, היה שונה הפעם. הם לא הפסיקו לריב על כל דבר כמעט ולמרות שבכל לילה הוא הבטיח לעצמו שלמחרת בבוקר הוא יעשה משהו כדי לפייס אותה, הזמן עבר מהר מדי והיום המאיים הזה הגיע עוד לפני שהספיקו להשלים כמו שצריך.
הוא שנא את עצמו ביום הזיכרון הזה, היום יותר מתמיד. כמה רצה להספיק לפייס אותה לפני שתתחיל הצפירה הארורה ותחרב את הכל. את כל הדרך הביתה מהעבודה עשה בלי עצירות מיותרות אבל כשהגיע הביתה לא מצא אותה שם. היא לא ענתה לטלפון ולא היה לו מושג איפה היא מסתובבת. גם הבכור שישב מול המחשב והמרכזית ששיחקה בחדר עם חברה לא ידעו לספק לו תשובה הולמת ונראו עסוקים בעצמם.
מעולם היא לא יצאה מהבית בשעות האלו של לפני הצפירה, מעולם לא סבלה טקסים המוניים, לבתי קברות היא ממש לא מתקרבת, והוא מעולם לא היה טוב בניחושים.
הבטן התהפכה לו כשהסתכל על השעון וראה שנשארו עשרים דקות לצפירה.
מרוב שהיה מוטרד הוא אפילו לא שם לב לדלת שנפתחה כשהן נכנסו הביתה בחיוך גדול ובצהלות שמחה, היא והמלאכית הקטנה שלהם שלבשה לגופה הקטן שמלה מתנפנפת בכחול ולבן וסיפרה בהתרגשות מתוקה איך הספיקו לקנות את השמלה שכל כך רצתה להופעה שלה במסיבת העצמאות מחר, ואיך מצאו אותה ברגע האחרון, בדיוק לפני שהמוכרת סגרה את החנות.
הקטנטונת לא הפסיקה לרקוד עם השמלה החדשה והמסתובבת שלה ומאיה עמדה לידה נרגשת כמעט כמוה ומחוייכת מהרגיל, זורקת אליו מבט שכמו מנסה לסחוט גם ממנו חיוך קטן לטובת הילדה. הוא לא זיהה בפניה שום כעס, שום עצב, כאילו לא התווכחו כל השבוע שהיה. ואיך יתכן שהכל הרגיש סוער כל כך בתוך הראש שלו, הלחץ בחזה, הקנאה המפלחת.
“אבא” צהלה הקטנטונת, “אתה חושב שהיא יפה..?” הוא ידע שהתכוונה לשמלה החדשה אבל הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על האשה שפחד כל כך שאיבד היום.
“הכי יפה” הוא ענה וחייך בחזרה, מספק את החיוך ששתיהן חיכו לו כל כך.
פתאום נשמעה צפירה חדה שחדרה את כל החדרים. הם נעמדו ביחד, כולם. הוא הרכין את הראש וחשב עליו, על אופיר. על כל מה שהפסיד כשנהרג בקרב המיותר ההוא, על איך שבזכותו זכה באהבה שלה ובכל מה שממלא את חייו עכשיו, והרגיש את הדמעות עולות לאט לאט ונתקעות לו בגרון.
הוא ניסה לעצור אותן, אבל דמעה אחת סוררת ברחה והתנפצה לו על הלחי, סוללת את דרכה אל השפתיים וממליחה אותן בעדינות. כשמשך באף כדי לעצור את אלו שניסו להסתנן אחריה, הרגיש איך שהאצבעות שלה עושות דרכה אליו מתוך השקט הצורם, מחפשות את שלו, וכשאסף אותן אליו והרגיש איך שהלב שלו דופק פתאום, ידע שככה מרגישה אהבה אמיתית וטובה, ובפעם הראשונה אחרי 18 שנים עמד וקיווה שהצפירה לא תסתיים מהר כל כך. הוא רצה להמשיך להרגיש את הרגע הזה עוד קצת, רק עוד דקה אחת ארוכה. להמשיך ולזכור.
ראש הטופס
