אני רוקדת בגשם
נותנת ביס עסיסי בתפוח הירוק והגדול ונזכרת שאני באמצע ניו יורק.
עיר חלומות שכזו.
מה אני בעצם עושה כאן?
מחשבות מעורפלות מטפטפות לי. ההיתי או חולמת חלום אנוכי?
הכל מרגיש זר וגם מוכר מחבק ומרחיק.
אני מנסה לפקוח את עיני כשאני מבינה שהן לגמרי פקוחות ואני לא באמצע חלום במיטה שלי.
אני כאן בניו-יורק, רוקדת בגשם בנעליה האדומות של דורותי.
נועצת שיניים בתפוח ירוק כשכל כך הרבה תפוחים בשרניים אחרים מבקשים שאתנסה גם בהם.
אני מרגישה כמו בסרט, שום דבר לא מרגיש אמיתי, אפילו לא החביתה שהכנתי בבוקר.
אני מכינה לעצמי חביתה?
ואז כאילו מישהו חובט בראשי הזיכרון מתחיל לפתוח בחריקה צורמת, דלת אחרי דלת.
את לבד כאן, לגמרי לבד.
זו הייתה החלטה של רגע. קמתי ארזתי ונסעתי.
הוא לא חיכה לי בשדה וגם היא לא. הם כלל לא יודעים שאני כאן.
הגעגועים נגסו בי לאורך החודשים האחרונים.
השתיקה הזועקת משני אנשים שמילאו חלק נכבד מהלב שלי הייתה לי קשה מנשוא.
כבר מזה זמן שהפייסבוק שלו מספר את בדידותו ובשלה עולות תמונות של ההצלחה וההנאה כשבעיניה כאב ועצב.
באותו ערב משהו בעיניים שלה נעץ דמעות של כובד בעניים שלי ובכלל בלי ששמתי לב היד התחילה להקליד,-טיסות לניו יורק הכי קרוב שיש – ובאמצע הלילה כבר היה לי כרטיס טיסה.
מעולם לא הייתי כל כך אימפולסיבית ונחושה. אבל הפעם הגוף נשמע אך ורק להוראות הלב שקיבל הדרכה מדויקת מהבטן שלי ולמוח לא הייתה בכלל אפשרות אמירה כלשהיא.
הכרטיס נקנה, ארזתי מזוודה ונסעתי.
לא רציתי שהם יהיו מוכנים לבואי.
לא רציתי שהם יתכננו את הפגישה. חשבתי שזה יהיה נכון שהם ידעו שבאתי במיוחד בשבילם, לא משנה כמה זמן יצליחו לפנות עבור כוס קפה איתי ואולי קצת יותר.
אני עוצרת, מסתכלת סביבי, למה לעזאזל פני רטובות מדמעות ואני נמצאת בשדרות קולומבוס כשאני צריכה בכלל להגיע למקום אחר בעיר?
מה קורה לזיכרון שלי, למה יש לי את כל השחור הזה במוח שרק נותן לי להגיע לחלק מהזיכרון שלי?
אני נכנסת אל הסטארבקס הקרוב מזמינה לי את הקפה שלי מבקשת חיזוק קל בתקווה שתוספת האספרסו תחדש לי את תאי הזיכרון שנשחקו מסיבה לא ברורה.
הקפה החזק והחם מתחיל להפשיר לי את אדי השכחה בגוף ואני נכנסת לפייסבוק לבדוק אם שלחתי להם הודעה ומגלה שבחמש וחצי בבוקר גם קיבלתי תשובות חנוקות מהפתעה משניהם.
הוא; “את כאן??? יא מפלצת, איך העזת לנחות בלי לתת לי לאסוף אותך?”
“רציתי מאד להפתיע אותך, לרגע חשבתי פשוט להיעמד מולך כשאתה יוצא מהבית, אבל חששתי ללב שלך” עניתי
היא: “את עובדת עלי ביג טיים, מי את מנסה לשדך לי?”
“מתי אי פעם שידכתי לך מישהו?” כתבתי לה מהר.
התגובות שלהם מוססו כל פחד שהיה לי שאולי מעט הגזמתי.
אני לוקחת עוד לגימה מהקפה.
איך לכל הרוחות אני לא זוכרת כלום, מה קורה לי? מה קורה פה?
אני בניו יורק, עיר האפשרויות, רחובות של חלומות
הפעם באתי לכאן לקצרצר ממוקדת במטרה אחת מלאה אהבה ואני מוצאת עצמי מנסה להיזכר מי אני ומה אני עושה כאן.
מנסה לשחזר כל פסיעה שלי, מנסה להמשיך להיות מי שאני לפני שנחתתי ומסיבה שכלל איננה מובנית לי אני כל הזמן עוברת למימד אחר.
כאילו משהו במרחב העצום של העיר הזו מוביל אותי אל פינות נסתרות של העבר שלי ודורש ממני למשות אותן מהמחסן שנעלתי אותן בו.
משהו בחופש הבלתי נראה שיש באוויר כאן מבקש ממני לערוך מחדש את כל מה שקבור עמוק בתוכי.
ואולי הפתרון הוא למחוק כל מחשבה, זיכרון או רגש למחוק ופשוט לנשום ולגלות את כל הדברים הקטנים שמפריחים את מדבר הנפש בעיר הכל כך גדולה הזו.
