הוא בא אלי עם הקילשון הזה ביד, ומצהיר בכוח ובקול: “באתי לעדור את גינתך” “הייתי שותלת אותך בגינתי” חשבתי לעצמי, אתה ממש פסל יווני…
אחריו הגיע השכן ממול, כולו שרירים ופוזה. “באתי להציל אותך” הוא קורא לי בעוז וחרבו מונפת אל-על. “הייתי מוצאת מי שתציל אותך” חשבתי לעצמי, “בוא גבר, הצטרף לפסל היווני בגינתי”
אחרון מגיע החננה מהקפה השכונתי, “בואי, בואי יפתי, בואי הניחי רגלך על רגלי, אני כאן לרשותך מלכתי” “טוב שבאת” אני אומרת “בדיוק סיימתי פאנלים וכביסה, בוא עזור לי למשוח את ציפורניי בלכה מבריקה”
ברוך הוא מלטף את כפות רגליי, פותח בזהירות את הבקבוק, שר לי סרנדה של צהרים, ממלא תפקידו נאמנה. הוא מביט בי במבט מושפל וצובע…
מן החלון משקיפים עלינו הפסל היווני והשכן הגברי, לא מבינים מה נסגר איתי.
ואני? אני מתענגת על מגע אצבעותיו הרכות על אצבעותיי ומתעלפת מהריח של הלק הנמשח מעדנות על ציפורניי.
נעניתי לאתגרו של אסף יערי https://www.facebook.com/yaariasaf?pnref=story
, האמת כבר הפך להרגל נעים להענות לאתגריו…אקרא את הסיפור הקצר באחת מתכניותיו הבאות. עיקבו אחר הפירסומים…חיבוק גדול ותהיו מאושרים!
