פריחה מאוחרת של גרניום אדום מילאה את האדניות במרפסת הקטנה. הגרניום ממש “נשפך” מעבר למעקה המרפסת אל הרחוב. כל מי שעבר ברחוב הרים את ראשו לחזות במראה המלבלב.
היא ישבה על כיסא הנדנדה ומסרגות עבות בידה. צעיף הצמר נסרג תוך כדי נדנודו הקצבי של הכסא והמחשבות שלה התערסלו אחת אחר השנייה, כמו שמיכות המכסות תינוק קטן, כמו ידיים מחבקות של אמא, כמו מנגינה עתיקה וקדומה, כמו חיבור לאדמה. הדמעות המלוחות שזרמו על פניה הקמוטות, הרטיבו את צווארון שמלתה הדהויה והיא נתנה להן לזרום ללא הפסקה.
“הכל בגלל הגרניום האדום” היא חשבה לעצמה. אסור היה לי לשתול אותו במרפסת. הוא נושא עימו יותר מידי זיכרונות. הריח הזה שלו, הצבע העז הזה, קשה מנשוא. היא החליטה להעביר אותו אל השכנה שלה מלמעלה, כדי שלא תראה אותו כל יום. היא קמה בכבדות ולאות מכסא הנדנדה, מניחה את הסריגה על הכסא, מיטיבה את נעלי הבית על כפות רגליה ומתכופפת להרים את עציץ הגרניום. “אוח, לעזאזל, הוא כבד מידי. אני לא יכולה להרים אותו ובטח לא להעלות אותו לשכנה. אני אחכה שיגיע הנכד שלי מהצבא. הוא כבר יסתדר עם זה” היא צונחת בחזרה לכסא הנדנדה, מתיישבת על הצעיף והמסרגות העבות וצוחקת לעצמה על כבדותה, על זיקנתה ועל טיפשותה ובעיקר, על הדמעות ששוב מציפות את עיניה.
“סבתוש, אני לא יכול לדבר עכשיו, משהו דחוף?” עונה מן העבר השני של הקו הנכד שלה. היא מסבירה לו מה ניסתה לעשות ומבקשת שבפעם הבאה שיצא הביתה, יבוא לעזור לה. “סבתוש, אני בא רק אם את מכינה לי את הממולאים שאני אוהב ואת עוגת הסולת המיוחדת שלך, סגור?”
ביום שישי בצהרים הוא מגיע. בדירה הקטנה מתערבבים ריחות הבישולים עם ריח עוגת הסולת המתוקה שלה. הנכד “מסתער” על התבשילים המסורתיים והיא מתיישבת לידו ומתחילה לספר.
“אתה יודע משהו? את המתכון לעוגת הסולת זכרתי עוד מהסבתא שלי, היא הייתה מכינה אותה לפני יום כיפור כדי שיהיה משהו מתוק למוצאי הצום.”
הנכד מתענג על כל ביס מהממולאים שהכינה לו באהבה רבה, וכשהוא מגיע לשלב התה והעוגה, הוא שואל אותה: “סבתוש, מה נפל עלייך פתאום הרעיון להעביר את הגרניום המהמם שלך לשכנה? תראי איזה יופי הוא פורח השנה, כל מי שעובר ברחוב מתלהב. “
היא מתאפקת לא לבכות ליד הנכד שלה. מלטפת את ידו ומתחילה לספר.
“כשהייתי ילדה, ברחוב שלנו, בעיר שלנו, היה יורד שלג בחורף. הכל היה נצבע בלבן. השלג היה כל כך רך ובכל שנה הייתי מתרגשת מחדש בפעם הראשונה שהיה יורד. אבל שיא ההתרגשות שלי היה באביב, כשהיו צובעים מחדש את הבתים בלבן, מחדשים את הקווים הלבנים בין אבני הריצוף ברחובות, צובעים בכחול את אדני החלונות והדלתות ואחרי שהיו מסיימים את הצביעה, היה אבא מביא קופסאות פח בכל מיני גדלים, היה נותן לי ולאחותי לצבוע אותם בכחול שנשאר לו, ולתוכם היה שופך אדמה, את האדמה היה מערבב עם אבנים קטנות, “כדי לתת לה אוויר”, הוא היה מסביר ואז שותל בתוכה ענפים קטנים של גרניום, שהיה מביא מכל מיני מקומות. שכחתי לספר לך, שאת הענפים האלה, הוא היה מביא עוד בפורים, אמא הייתה שמה אותם בבקבוקים וצנצנות מזכוכית עם מים, נותנת להם להצמיח שורשים ואז לפני פסח, ממש לפני ליל הסדר, כשהכל כבר היה נקי וצבוע, היינו שותלים את הענפים עם השורשים בעציצי הפח. מסדרים יפה מתחת לחלונות שבחזית הרחוב ומחכים. יותר נכון, אני הייתי מחכה, ומחכה, ומחכה. בכל בוקר הייתי יוצאת לראות אם כבר יש ניצני פרחים. בכל פעם הייתי מתאכזבת מחדש ואבא היה מסביר לי שיש עוד זמן, שהאוויר עדיין לא חם מספיק בשביל הגרניום שאוהב חום ולחות. אני הייתי סופרת את הימים. הוא תמיד אמר לי שעד חג השבועות כבר יפרחו הענפים הצעירים וימלאו את העציצים. ”
היא לוגמת מהתה שלה, ומניחה לפני הנכד עוד פרוסה מעוגת הסולת המתוקה עם השקד באמצע. “תאכל, תאכל זה בריא לך” והוא בפה מלא עוגה, צוחק ומפזר פירורים על השולחן. “לא נורא, לא נורא, תאכל קרידו, תאכל”.
“אבא שלי תמיד צדק בנוגע לגרניום, בחג השבועות הוא תמיד פרח. העציצים היו מתמלאים בפרחים בצבעי אדום, וורוד ולבן וכל הקיץ היה לנו שמח וצבעוני מאוד ברחוב. עד ש..”
היא קמה לאסוף את הצלחות והכלים, מתחילה לשטוף את הכלים “סבתוש תעזבי את זה עכשיו, אני אשטוף, התחלת לספר משהו והפסקת באמצע”
“אתה בטח כבר עייף, אחרי שבוע בצבא, אני לא רוצה “לחפור לך במוח”, כמו שאתם הצעירים אומרים” הוא צוחק, מחבק את כתפיה הקטנות, מוליך אותה למרפסת, לכסא הנדנדה שלה, ומתיישב על הריצפה ליד עציצי הגרניום.
“תראה, קשה לי לדבר על זה, זה היה כל כך מזמן. אבל מה אני יכולה לעשות? בכל שנה כשהגרניום פורח אני נזכרת באבא שלי עליו השלום, ובאמא שלי היפה והמתוקה ובאחותי זיכרונן לברכה – איך הלכו והשאירו אותי לבדי בעולם. משוטטת בין מקומות מסתור שונים, מחפשת לחם לאכול, ישנה בכל פעם במקום אחר. הבגדים שעליי כבר הפכו להיות לי לעור שני, מרוב שלא הורדתי אותם, ומרוב הליכלוך שדבק בהם ובי. אבל בוא אני אתחיל מהתחלה. הגרמנים, יימח שמם, נכנסו לעיר שלנו ממש אחרי חג השבועות. ידענו שיש מלחמה, ידענו שהמצב קשה, ומי שיכול היה לברוח, עשה זאת. לצערי, רוב האנשים היו חסרי קשרים ואמצעים ונשארו בעיר שלנו והתפללו לטוב. הגרמנים לא בזבזו זמן, זה כבר היה לקראת סוף המלחמה, הם ידעו שבעלות הברית והרוסים מתקדמים לעברם, ורצו לנצל את הזמן שנשאר להם, כדי להשמיד אותנו. ביום שנכנסו לעיר, קיבלנו הנחייה לארוז מזוודה אחת לכל משפחה ולהגיע לבית הכנסת. אבא קרא לי ואמר שעכשיו הגיע הרגע בו הוא צריך לקבל את ההחלטה הקשה ביותר בחייו. הוא החליט, שאני לא הולכת איתם לבית הכנסת. אותי ועוד בני נוער, שלחו עם צעיר מהקהילה שהיו לו קשרים בתנועת ההתנגדות המקומית. אמא הלבישה אותי בכמה שכבות של בגדים, תפרה לי כיסים פנימיים ובהם הכניסה לחם ושימורים, אבא נתן לי מעט כסף ואני הכנסתי תמונה של כל המשפחה שתהיה לי למזכרת.”
“סבתוש, זו התמונה שעל המזנון, נכון?” היא מהנהנת בראשה ומוחה את דימעותיה.
“בקיצור, נפרדנו בבכי, נישקתי את אחותי הקטנה, אמא נישקה אותי וחיבקה ואני לא אשכח את הלב שלה שדפק אל מול הלב שלי. ואבא? אבא קטף מעציץ הגרניום חתיכת ענף ואמר לי “את רואה קרידה, זה נצר של גרניום. נצר מהמשפחה שלך שלא תישכחי אותנו לעולם. וכשתהיי גדולה, תתחתני ויהיו לך ילדים, תזכרי בענף הזה שיודע להכות שורשים ולפרוח כל שנה באביב, בדיוק כמוך”
עיניו של הנכד נצצו בהתרגשות. הוא הכיר את סיפורי השואה של הקהילה של סבתו, אבל היא מעולם לא סיפרה לו את סיפור הנצר של הגרניום. “אני עדיין לא מבין למה את רוצה להעביר את הגרניום לשכנה המעצבנת שלך מדירה 7…”
הסבתא מחייכת אליו. “עכשיו אני אסביר לך. אתה יודע שאמא ואבא שלי וגם אחותי וכל בני הקהילה נרצחו ע”י הגרמנים. אתה יודע ומכיר את הסיפור שלי, איך התגלגלתי ממקום למקום ואיך בסוף, עליתי על ספינת מעפילים והגעתי לארץ. את הענף של הגרניום שמרתי כל הזמן הזה, עד שהגעתי לארץ. כשפגשתי את סבא והחלטנו להקים בית ומשפחה, סיפרתי לו את הסיפור והוא כמובן נרתם למשימת השתילה של הגרניום. הענף מהבית, כבר לא יכול היה להצמיח שורשים, אבל אני כן וגם הענפים החדשים שנולדו לי! זו הייתה ההנצחה שלי את המשפחה שלי.”
“סבתוש, זה והאוכל הטעים שלך”….היא צוחקת, ובליבה מברכת את מזלה הטוב על המשפחה שהקימה.
“חכה רגע, תקשיב לי. השכנה מדירה 7, לא הייתה כל כך ברת מזל כמוני. היא שרדה את המלחמה אבל הנפש שלה לא. היא איבדה במלחמה את הוריה, אחיה וגם את הבעל שלה והתינוקת שלהם. כשעלתה לארץ, התחתנה עם יעקב, אתה זוכר אותו, נכון?? אבל הם לא הצליחו להביא ילדים לעולם. הוא נפטר לפני שנים והיא נשארה לבדה עם הזיכרונות והמראות שחוותה. החלטתי שאני רוצה להזכיר לה, שכל מי שחי כאן וכל מי שנולד כאן, הוא נצר למי שכבר לא יחזור לעולם, אנחנו הענפים החדשים שהצמיחו שורשים ועלו ופרחו וממשיכים לפרוח. הגרניום שלי הוא הזיכרון, הוא החוט המקשר שימשיך לעלות ולקיים את העם שלנו.”
“סבתוש את אישה נדירה, אני כבר מביא לה את האדנית שלך”
היא נשענת לאחור על כסא הנדנדה שלה במרפסת. עוצמת את עיניה ורואה את אביה שותל את ייחורי הגרניום בעציצי הפח הכחולים.
