זאת לא הפעם הראשונה שאני מזיז את הפוני שנופל לך על העיניים.
את מסתכלת עליי, מחייכת ומשועשעת מהסיטואציה.
“זה לא מצחיק,” אני אומר לך בחצי חיוך חצי בכי, “אין שום סיבה בעולם שמשהו יסתיר את העיניים היפות האלו מהעולם.”
עין ימין שלך תמיד שיחררה את הדמעות לפני השמאלית. זה עוד אחד מהדברים המוזרים האלה שאנשים יודעים על אנשים שהם אוהבים. אני רואה אותה מתמלאת ברטיבות שברירית שעוד רגע תפיק את הדמעה שתשבור לי את הלב. “טוב, אולי רק הפעם,” אני מסיט את שיערך בחזרה אל מעל עינייך כשאת מרכינה את ראשך ומתייפחת. הדמעה הקטנה נופלת לה בצניחה חופשית ואיטית אל הקרקע, מתנפצת לה לאלפי רסיסי יהלומי דמעות קטנים.
ידעתי שהפרידה הזו בלתי אפשרית ללא התנפצות.
אני מסתובב והולך.
הגב שלי מופנה אלייך אבל הלב כמעט יוצא ממקומו. ככל שאני מתרחק הוא נלחם בי יותר, הוא רוצה להגיע ולחבק אותך, אבל אני יודע ששום טוב לא ייצא מזה.
בסוף המלחמה איתו הוא נופל בצניחה חופשית ואיטית אל הקרקע, מתפץ לו לאלפי רסיסי לבבות קטנים.
הפוני הרטוב שלך מסתיר ממך את שדה הראייה, וכשאת מרימה את המבט את כבר לא רואה אותי באופק, אלא רק רסיסי לב אדומים מול רסיסי דמעות מנצנצים.
זירת קרב שבה כולם הפסידו.
