כמעט שבוע שכל מה שהיה סביבי היו רק רעשי רקע למה שבאמת התרחש במעמקיי.
אני אפשרתי לקולות של האחרים לעטוף אותי כמה שרק ניתן. הצחוקים, הפטפוטים, אלה שעונים ולאלה שמתעקשים לשתוק. הם לא ידעו את זה, אבל הם היו רק רעשי הרקע המושלמים ביותר עבורי, כי היה בהם את היכולת לחפות על על הרעש הכי צורם בתוכי – רעש שהוא בכלל שתיקה רועמת מהסוג שרק קול המוות שני לו.
התבוננתי בעיון רב מהמקום המתנדנד שלי, לעבר כסא שנותר יתום כמו הלב. כבר לא ניסיתי לבדוק מה קרה שם הפעם שלא שונה מכל הפעמים הקודמות. תהיתי ביני לבין עצמי אם האדם הבא שיתיישב שם גם יצליח להתיישב לי בלב.
לא בא לי וכן בא לי בו זמנית ומתוך הבלבול הזה נולדים רעיונות ונרקמים חלומות חדשים שחלקם עוד יתנפצו וחלקם ירקמו עור וגידים ואפילו ידלגו להנאתם במרחבים הפתוחים.
ברחתי מרעשי רקע מוכרים ומיותרים והתאמצתי לחפש רעשי רקע חדשים, כאלה עם קו אופק כחול שפוגש קו מים כחולים ורגועים. מאסתי כבר במים לא שקטים, בספינות פיראטים שרוכבים על הגלים, הרי באף אחד מהם אין באמת את ג’וני דפ כרב חובל גם ככה.
וכשרעשי הרקע שוככים לקראת העלטה אני קוראת לדממה להצטרף לסוכה הפרטית שלי, זו שבה יש רק אושפזין אחת והיא אני.
המשולש הרומנטי הזה של עלטה, דממה ואני קיים כבר לא מעט זמן והוא מדי פעם היה מופר לצורך טעינה, אבל בסוף בסוף תמיד היו רק שלושתנו.
תמיד אחרי שהעלטה מוארת והדממה מופרת באות המילים והן מזוקקות ומדויקות בכל פעם קצת יותר עבורי והן מעלות התחלה של חיוך שבאה עם זרזיף של תקווה.
שבריר של פחד לא נעתר לבקשתי להשתחרר ולשחרר את העבר, טוב ככל שחשבתי שהיה ורע ככל שבאמת היה. אני דוחקת בו לסגור דלת אחת ולפתוח שניה ולתת פה הפעם הזדמנות אמיתית למשהו אחר ממה שהיה כאן קודם.
לחדש הזה יש ניחוח של עור אמיתי ברכב יוקרה והפעם לא של מרצדס, יותר כמו פרארי מהסוג שאת יודעת שאת לא מסוגלת לרכוש עם משכורת ממוצעת במשק ואיכשהו במצבע חסר תקדים מישהו החליט לפנק אותך ולאפשר לך להשיג אותו.
אז אני עושה את הדבר שהייתי הכי טובה בו פעם ומרשה לעצמי לעוף גבוה גם אם לעבר שמיים טיפה מעוננים וכל הזמן הזה אני מושכת איתי חבל מספיק ארוך כדי שאם הכנפיים הללו יקוצצו, יהיה לי במה להיאחז.
אלא שהפעם החבל שונה והוא יציב ושלי. הוא לא קשור לאף אחד ולא כי אני לא סומכת על אף אחד, אוקיי כן קשור לזה, אבל בעיקר כזה שמחובר לכוח פנימי ולא חיצוני. הפעם גברת, אף אחד לא יהיה שם שירים אותך, תרימי את עצמך עם השרירים שפיתחת במשך כמעט ארבע שנים שבהם הרמת אותו ואחרים ושוב קצת הרמת את עצמך פחות.
אז הנה אני מרימה, קושרת את החבל, מתרוממת, עפה, מקווה והיי אולי אפילו אושיט יותר מאשר רק את היד שלי לעבר הפועם של הפרארי, כי אתם יודעים מה? הגיע הזמן שאשדרג.
