היא הייתה נזכרת ומספרת, והסיפורים היו כל כך קשים ובלתי אפשריים שלא יכולתי אפילו לחשוב שעל עצמה היא מדברת, אלא על מישהי אחרת רחוקה ולא מוכרת, בטח לא על הנערה הצעירה שהיא היתה.
ואני שהייתי עדיין ילדה, לא באמת הצלחתי להכיל את סיפורי הזוועות ולדמיין שיש קשר בינם לבין סבתא האהובה והכל כך טובה שלי, אז רק עשיתי את עצמי מקשיבה לה אבל עצמתי את האזניים חזק ובכל הכוח.
זכרונות הרעב הקשים שנצרבו בנערה שהיתה, גרמו לה להכין כמויות אינסופיות של אוכל ולדאוג שגם נאכל אותם, לפעמים נדמה היה כי ציפתה מאתנו לאכול פי כמה ממה שיכולנו להכיל והעיקר שלא יחסר.
לפעמים היו הסיפורים ההם נשפכים ממנה בזמן שעמדה ובישלה, ולפעמים בזמן שהיתה יושבת לידנו מתענגת על מראה הנכדים האוכלים בתאווה גדולה, אז היתה מתרגשת ומספרת לנו כמה ברי מזל אנחנו אל מול השפע הזה שבצלחת, ואני הייתי עושה את עצמי מקשיבה לה כדי שלא לפגוע בה, מאפשרת לה להקיא מתוכה את כל הזוועות ולהתנקות מכל מה שעברה, אבל מתאמצת שלא לתת למילים הדוקרות לפצוע אותי בזמן שהייתי מחסלת את השניצלים הטעימים שהמתינו לי חמים ומזמינים בדיוק בשעה בה ידעה שאני חוזרת מבית הספר, מונחים בערימה גבוהה ויפה במטבח הקטן והמטופח שלה.
ערימות גבוהות של שניצלים פריכים לצידו של הר גבוה וצהוב של צ’יפס משובח מטוגן בשמן עמוק, עתיר גרגירי מלח שהרגישו כמו הדבר הכי מתוק שאפשר לבקש. ואני הייתי לועסת בתאווה שאין לה סוף, ורק לפעמים כשדעתי היתה מוסחת והייתי שוכחת לרגע לאטום את האזניים, היה חודר לתוך הביס משפט סורר מתוך סיפור כואב כזה או אחר, ואני הייתי מתנערת מהר וטוחנת את המילים שבו לחתיכות קטנות קטנות, משתדלת לערבב אותן היטב ולבלוע מהר, לפני שיספיקו להתעכל בכל גודלן ולגרום לכאבי בטן נצחיים.
מדי פעם היה מצליח להסתנן משפט הזוי על קליפות תפוחי אדמה יבשות שמצאה בפח האשפה והשתמשה בהם כדי להכין מרק מנחם, או השומר הנאצי שמצאה חן בעיניו ואיפשר לה פעם לצאת ולחזור דרך חור בגדר הגטו כדי לחפש אוכל בחוץ, ועוד אי אילו רגעים קטנים גדולים שגרמו לה להרגיש שהתמזל מזלה, ואני שהררי הצי’פס שהמתינו לי על הצלחת ונבלסו במהירות מסחררת, לא אפשרו לדמיין את תחושת הרעב הבלתי נתפשת ההיא, וכוס הפטל המתוקה והתוססת היא זו שעזרה לי לבלוע במהירות ולדחוק את הכל לספריה פנימית נסתרת, כאילו מדובר היה בסיפור צ’יזבט מזעזע שלעולם לא אתפתה לקוא בו שוב, ולא בפיסת אמת חיה וצורבת מיומנה המציאותי של האשה האהובה והחייכנית הזו שאני כל כך אוהבת לאהוב, סבתא שלי.
מדי פעם הם חוזרים ומציפים אותי, הסיפורים ההם, מזכירים לי שרק בזכותם אני כאן, הסיפורים על מחנות העבודה, על ה”חיים” באושוויץ, על נסיונות הבריחה, על המעיל הגדול שקבלה מאיש רוסי אחד שריחם עליה כשכמעט קפאה למוות. על הגבר הראשון שהיה לבעלה ועד יום מותה לא ידעה מה עלה בגורלו.
וסבא הטוב והאהוב שלי, סבא אבא (כן.. ככה קראו לו) שהיה איש יקר ומלא בנתינה ואהבה ללא תנאי. סבא הטוב שלי, שכיסיו העמוקים כמו ליבו היו תמיד מלאים בשוקולדים וסוכריות דבש וחמאה, אותם חילק לכל ילד שעבר בסביבה. סבא, שליבו הטוב וחיוכיו החם היו מרגיעים ומנחמים כל אדם.
סבא שמעולם לא סיפר דבר, שהעברית לא היתה שגורה בפיו בטבעיות, ורק מדי פעם סינן חלקי מילים ומשפטים לא ברורים על החיים שהיו לו לפני שפגש את סבתא. על המלחמה מיעט לדבר ואני כנראה סירבתי לשאול ולשמוע, אבל תמונת ילדיו היפים שנלקחו למשרפות, היתה תלויה בחדר השינה שלהם מהיום בו הגיעו לארץ, תזכורת מצמררת וכואבת למלחמה ההיא ולחיים שלקחה איתה.
תודה לכם שורדי שואה גיבורים שלי, על שבזכותכם זכיתי בחיי
*******************************************************
סבתא בלה וסבא אבא הכירו אחרי המלחמה, נישאו בטרנסילבניה והביאו לעולם בן יחיד, אבא שלי שיבדל”א. שלושתם יחדיו עלו על אניה ברומניה, הגיעו לישראל ב 01/01/1951 והתגוררו בבית קטן ברחובות עד יומם האחרון. בחייהם זכו להכיר את הנינה הראשונה שלהם, אור שלי.
היום מונה השבט הקטן שלהם 6 נינים ו 3 נינות
בתמונה: מימין סבתא סבא ואבא שלי, כשנתיים אחרי העליה לארץ.
למעלה משמאל סבתא בלה, במרכז סבא אבא.
למטה משמאל יצחק וחיים הילדים של סבא שהיו בני 5 ו 6 כשהוצאו להורג במשרפות
ובאופן מצמרר כל כך ביחס לשמם, לא זכו לחיות ולצחוק.
יהי זכרכם מחוייך ואהוב בליבנו לנצח
