משפט שתמיד אמרו לנו כשהיינו קטנים היה “אם אתה רוצה לדעת מי הוא האדם, תסתכל על החברים שלו”.
אני אומרת שעם כל הכבוד לחברים שחלקם זמניים, חלקם ותיקים וחלקם חדשים, הילדים שלנו הם המראה האמיתית שלנו כבני אדם.
הדרך בה נחנך אותם ומה שנעניק להם, יהיה מה שיעצב אותם, יחד עם התכונות שירשו מאתנו ואלה שירכשו במהלך חייהם.
אני מביטה היום על שלוש הבנות שגידלתי ואני מחייכת לעצמי, מלאה בהערכה עצמית וגאווה קודם כל בעצמי, כי הן המראה להצלחתי כהורה ומורת דרך.
למרות הקשיים שלי, השריטות שלי, החששות, חוסר הנסיון והחיים שהתערבו באמצע – גידלתי שלוש נשים קטנות שהן גדולות מהחיים.
הן לא רק מקור לגאווה אישית על שנים של השקעה ומאמצים וגם ויתורים עצמיים, הן תשובה לשאלות אישיות נוקבות שצצות אצל כל הורה מדי פעם לגבי אופן החינוך שהוא מעניק ואיף תיפקד כהורה.
בעיניי הורה טוב הוא הורה שתמיד מפקפק, בודק, בוחן ובודק את עצמו האם נתן דוגמה אישית נכונה, האם הוביל לדרכים טובות והאם העניק לילדיו את כל הכלים שהם יצטרכו בעתיד, כדי להתמודד עם העולם גם ללא עזרתו הצמודה, כפי שהיתה בילדותם.
אצלי, האחת חצתה לפני שבוע יבשת, בתת תנאים ושילמה ממיטב כספי עמל כפה כדי להתנדב במדינת עולם שלישי ולהביא קצת נחת וקידמה לילדים שלא זכו לרבע ממה שזכתה בעולם הגדול והמתקדם הזה.
השניה, לא התייאשה לרגע, גם עם כאבים פיסיים, גם עם קשיים שהערימה המערכת הצבאית המסורבלת וגם עם האתגרים האישיים שלה וניצחה את כולם בהתמדה, נחישות, סימון מטרה והגשמתה וסיימה השבוע קורס קצינים.
והשלישית, הוכיחה שגם מתוך תהומות הנפש של גיל התבגרות לצל קורונה, מעברי דירות, גירושין ושאלות קיומיות שכיחות לגיל הנעורים, אפשר לצמוח, לחלום, להצליח ולרצות עוד ועוד ממה שיש לחיים האלה להציע לה.
כשאני מביטה בתוצרי עשרים ושלוש שנות הורות שלי, אין לי אפילו לא תלונה אחת – לא כלפי הטעויות שבטוח שעשיתי, השריטות שלי שלא עברו הלאה ולא כלפי חוסר הנסיון שכל הורה מתמודד איתו בגידול ילדיו.
הגאווה שממלאת אותי כהורה, היא לא רק בזכות הדרך שלהן היום למען עתידן או מבחירת אורח החיים שהן מנהלות, אלא מכך שידעו לחקות את הדוגמאות הטובות של התנהגותי, כמו התנדבות, חמלה, שאפתנות ונחישות ולפעול בהתאם למה שראו בבית והחינוך שגדלו עליו. הן לא עשו אף פעם משהו רק בגלל שהחברות עשו (מלבד חוג ריקוד אולי שזה היה מבורך ביותר בעיניי), לא בחרו מגמות כי החברות שם, או עשו צבא דומה לחברות, אלא בחרו לפי צו ליבן וממשיכות לפעול כך ולהוביל, בדיוק כמוני.
לפני שכל האבות יקומו עליי, אז אגיד שאבא שלהן היה שם ועדיין שם ומעניק להן ככל יכולתו וזמנו, אבל אין מה לעשות, מי שהיתה שם בשבילן כל הזמן ברוב שנות ילדותן והתבגרותן, בלימודים, בריב עם החברות, כשהיו חולות, בחוגים, שיעורים פרטיים, ימי הורים, וועד כיתה, תלבושות פורים, תלונות על המורים, סיפורי הצלחות ואכזבות, היתה בעיקר אני (וכן גם עבדתי משרה מלאה). ואני לוקחת את הקרדיט על כך, כי שילמתי מחיר אישי כדי שאוכל להקדיש להן את הזמן הרב הזה ושיהיה ברור, שאני לא מתחרטת על כך לרגע.
אז אני מביטה בהן ורואה אותי ויודעת שלא משנה אילו הצלחות היו בחיי, יש לי שלוש הצלחות, שהן התזכורת הכי טובה לבחירות טובות, להחלטות טובות ולאהבה ללא תנאי שהיא הכוח המניע של ההורות שלי.
*התמונה טיפה ישנה, אבל אחת מהאהובות עליי ואחת שהן פחות יהרגו אותי בגללה…
