שתיקה, התעלמות מכוונת.
הדיבור הזה כאילו לא נשמע קולי צלול וברור בחדר הפעילו את מיתר העצבים אצלי, זה שהיה רגיש ממילא למתח הלכאורה לא מורגש בין אופיר לביני.
עיני מצטמצמות מעצמן, מאפשרות למוח ולגוף שלי להתעשת מההתעלמות הלא לגמרי צפויה לשאלתי.
אני עוקבת אחרי אופיר במבטי, מלקטת תנועות גוף, רגועות לכאורה ומבע פנים שאומר לי יותר מכל שהתשובה שנתן לנו בסופו של דבר היא ניסיון התחמקות לא רע אבל לא לגמרי מוצלח.
…” כולכם אנשים בלתי נראים ואני אלמד אתכם להשתמש בזה”
פרץ צחוק קצרצר נפלט מפי בעוד הדהוד המשפט האחרון נשמע בשקט המתוח שהשתרר בחדר.
אופיר, שעדיין עמד בקצה הבמה ממש במרחק נגיעה ממני התקרב עוד צעד לכיווני
ריח הגוף שנדף ממנו גרם לי להרגיש חיה רעבה וכל שרציתי היה שיתקרב עוד מעט
ואוכל לפרום את כפתורי חולצתו ולוודא שאכן יש לאן להמשיך.
המחשבה והתחושה גרמו לחיוך שלי להתרחב ולאופיר להעמיק את מבטו המבולבל מעט בעיני ולשאול בקול נמוך
“מה מכל מה שאמרתי גורם לך כל כך הרבה שעשוע?”
הרגשתי מבוכה קלילה מתחילה לטפס במעלה עצמות לחיי הגבוהות, הבנתי שהמחשבה המחויכת שבתוכי יצאה לגמרי משליטתי ועלתה על פני.
“נזכרתי בספר הנערוּת שלי, דנידין והמחשבה על האפשרויות הגלומות בהיותי בלתי נראית חייכה אותי” אמרתי בעודי משאירה את החיוך בעיני.
גיל שישב מימיני והכיר אותי היטב, ידע בדיוק על מה אני חושבת ופרץ בצחוק.
הצחוק שלו שחרר את המתח שהיה באוויר והמבט של אופיר שלרגע נראה מעונן עד כועס התרכך והוא החל לסקור אותי, כאילו עיניו רואות את הדופק שמשתולל לי מתחת לבגדים.
לא הנחתי למבט הבוחן שלו להביך אותי ולא הורדתי את עיני מפניו שהיוו ניגוד מוחלט למתחולל בעיניו.
בעודי מנסה לקרוא בגופו את המהלך הבא שלו הרגשתי את ידו נחה בקלילות על כתפי
ויכולתי להריח את הבל פיו כשקולו פסק קרוב מאד לאוזני “נראה לי שנתחיל אתך, לונה, את אוהבת לשחק”.
הפרק שלפני
שתיקות 5 שלו – בבלוג של אלעד
תחילת הסיפור שלנו
שתיקות 1 – שלו – בבלוג של אלעד
