הוא יצא מהמקלחת הקרה, כפות-רגליו ממוללות את המרבד וגופו העירום נוטף מים.
היה זה ליל קיץ לח ומהביל, והוא לא רצה לבזבז את מעותיו האחרונות על המזגן. מאז ומתמיד חי בתחושה שיש דברים חשובים יותר ממיזוג. כלומר, מיזוג-אויר… היו מיזוגים שבהחלט עניינו אותו.
הוא התלבש במהירות, כאילו שמחכה לו פגישה חשובה, תחתונים וטריקו בלבד. הוא העביר את שערו המטפטף לאחור, בלי להסתרק, וניגש למטבח, שם בלע את שאריות הפופקורן מאתמול.
היתה לו צרבת. הוא גמע “מאלוקס” ועיווה את פניו כמו טעם חלב חמוץ. “אני חייב להפסיק עם כל הג´אנק הזה” אמר לעצמו.
השעה כבר היתה מאוחרת. הוא התיישב מול הצג, כוס גבוהה מלאה קולה עם קרח (כלומר קרח עם קולה) לצידו, הכלב קפה מנמנם על הכורסא מאחוריו והבית שקט.
הוא ידע את מי הוא מחפש.
הוא ידע לאיזה שקט הוא זקוק.
הוא ידע שאם רק ידברו הערב, יחלום כל הלילה על פרפרים.
ידע שיש לה כנפי-פרפר ענקיות וצבעוניות משלה, כאלה שרוב בני-התמותה אינם רואים.
ידע שהוא מובס, נסחף אחר הלא-ידוע שהיא מביאה בכנפיה, שאין לו לא כוח ולא רצון להלחם בה.
ידע בוודאות שהיא תנצח.
האותיות רצו זוהרות על המסך שמולו.
השיחה החלה ב”מה איתך” הדדי ומנומס, והפכה, בהדרגה, לאינטימיות גדולה. לקשר שלהם.
הוא היה שולח לה סיפורים. היא היתה שולחת לו שירים. והכל מופשט עירום, בלי בגדים, בלי מסכות, הוא והיא נטו.
יחד הם צמחו והיא הפכה אותו מזחל לפרפר. יחד הם עפו לאגדות אחרות.
ואתם יודעים, למה שהזחל קורא “סוף העולם”, אלוהים קורא
פרפר.
…
היום, לו היתה חיה, היא היתה חוגגת 48.
בן היה קונה לה משהו מושקע ממש, אולי מכין לה הפתעה, אבל זה היה מביך אותו, ובסוף הוא היה מסתפק ב”מזל טוב, אמא” ונשיקה על הלחי.
אמא שלי היתה מכינה אוכל, וכולנו היינו נאספים שם: ההורים שלי, שלוש האחיות עם בני הזוג והילדים, וגם נספחים, לחגוג. בטח היינו חוגגים כבר בסוף השבוע, עם הדלקת נר חנוכה ועוד כמה ימי הולדת קרובים. אף אחד לא היה עושה מזה עניין. ענת היתה קורעת את כולנו מצחוק בחיקויים של קרובים ומטופלים, והיינו משוות סיפורים, אולי מדברות על עוד ספר שנוציא, אולי משותף לשתינו.
אחר כך בטח היו מגיעים אליה מאות המעריצים שלה.
אבל היא איננה כבר עשור, וחסרה בחיינו עוד קודם, ועדיין כל כך איתנו.
ענת. אחותי הקטנה. אני אמשיך לחגוג את יום הולדתך ולא את יום מותך. זה נראה לי יותר הגיוני.
הסיפור מתוך הספר שלה ״בגלל הרוח״.
