אייכה / חי אליהו

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

“מה תרצי להזמין?” שאל יהודה, תוך עיון מעמיק בתפריט.

“קפוצ’ינו חזק עם הרבה קצף”, עניתי והתמתחתי, תוך פיהוק מתפנק על הכיסא.

בית הקפה היה הומה, למרות שהיה רק יום שני בשבוע. לפי כמות האנשים במקום נדמה היה שיום חמישי הגיע. במזל התפנה שולחן לשניים ומיהרנו להתיישב, לפני שייתפס.

זה היה ערב קר במיוחד, ערב שבו עדיף להתכרבל בשמיכת פוך נעימה ולקרוא ספר טוב, מאשר להסתובב ברחוב רבי עקיבא, הרחוב הכי עמוס בעיר, לחפש חניה ולהידחק עם עוד שלושים אברכים בבית קפה קטנטן.

יהודה התעקש שנצא. דווקא היום. דווקא באמצע השבוע. “ביום חמישי לא בטוח שנשיג בייביסיטר”, אמר.

האמת היא שיהודה צדק.  יום חמישי הוא יום הבילוי הרשמי בבני ברק. רחוב רבי עקיבא הופך ל”דיזנגוף הכשר” שלנו. צבעוני, מואר ושוקק חיים. שדרת מעצבים יוקרתית, חנויות אופנה ועיצוב, פֵּאות ותכשיטים – כולן הומות אדם ופתוחות עד אמצע הלילה. המסעדות מלאות עד אפס מקום, וריחות מאפה מגרים נישאים באוויר מהמאפיות שמסביב, מתערבבים עם ריחות של חמין חם ומפנק המוגש עם קיגל מתוק-חריף מהמסעדה שליד.

כל תלמידי הישיבה הצעירים והאברכים שסיימו ללמוד את פרקי הגמרא, יוצאים בשעות הערב מהישיבות ונוהרים למקומות הבילוי שהעיר מציעה. גם הזוגות הצעירים יוצאים לבלות זמן איכות ביחד ומשאירים את הילדים בבית עם הבייביסיטר, אם יש בנמצא.

באותו ערב של יום שני, רִבקי השכנה הייתה פנויה למזלנו ושמרה על יעקב-אריה ועל שרה-בלה, התאומים בני השנתיים.

עיניו של יהודה היו תקועות עדיין בתוך התפריט, תרו אחר הלא ידוע והתרוצצו בין השורות, כאילו חיפשו שם את התשובה בין “מרק-הבטטה-בניחוח-ג’ינג’ר” לבין “טוסט-מוצרלה-וירקות-קלויים”. ידו הצנומה ליטפה את זקנו הארוך הלוך וחזור בתנועות קצובות ועדינות וגופו הארוך התנועע כאילו היה שקוע באמצע תפילת שחרית. על השולחן העגול הקטן עמדה מַאַפֵרַת זכוכית פשוטה ובתוכה נר שהאיר בְּרוך את פניו.

לטשתי מבטי אליו וניסיתי לדמיין אותו ללא הזקן המעטר את פניו, זקן שמעולם לא גולח וצמח פרא.

יהודה נחשב לגבר נאה ומושך. המצח הגבוה שידר עוצמה וסמכות, האף הישר “אף של אל יווני” נהגתי לכנותו כשנישקתי אותו ברגעים האינטימיים שלנו, השפתיים המעט מלאות והחיוך המושלם גרמו ללא מעט מבטי ערגה מבנות המגזר, גם מהצדיקות שביניהן. לא פעם ב”שיחת בנות” עם חברותיי הטובות, הוגנבה לאוזניי השמועה שהבנות מדברות ביניהן על “איך שהצליח לחני השידוך”.

השקט שלו, חוסר המודעות שלו למראהו וביישנותו לא תאמו את מידת תשומת הלב שקיבל מהסובבים אותו. ולמרות שלא היה “מסמר הערב” במפגשים החברתיים, תמיד היה מוקף בנשים ובגברים כאחד.

עתה נראה יהודה מעט אבוד בתוך המולת בית הקפה. לפתע הוא הרגיש את עיניי שסקרו אותו דקות ארוכות והחזיר במבוכה עיניו מטה, לתפריט, כילד שנתפס על־ידי מורתו כשהוא חולם בהקיץ באמצע שיעור.

“נו, החלטתָּ?” האצתי בו.

“אקח סחלב חם”, סינן בשקט, מבלי להרים ראשו.

“מתאים בול למזג האוויר”, ניסיתי לסחוט חיוך, אך ללא תוצאות.

לפתע הרים עיניו והישיר מבטו אליי, כאילו רוצה להגיד דבר מה, אך המילים אינן יוצאות מפיו.

“הכול בסדר?” שאלתי בדאגה.

ושוב המבט החודר לתוך עיניי, מבלי לדבר כלל.

“חני…” החל ושתק, כמו חזר בו מהחלטתו לדבר סוף סוף.

הנורות האדומות החלו להידלק במהירות: השתיקות הארוכות ששררו בינינו בשבועות האחרונים, השעות המאוחרות שבהן היה מגיע לאחרונה הביתה מהכולל, הימנעותו מנגיעות, גם בימים שלא הייתי בנידה, הריחוק מהילדים, ההסתודדויות בטלפון בחדרי חדרים.

כל הנורות שנדלקו במוחי הקודח הרגישו כמו סדרה של מכות אגרוף נמרצות בבטן הרכה.

וזה כאב. כל כך כאב. איך לא שמתי לב? כמה טיפשה אני יכולה להיות?

“מי זו?” נפלטה לי כמעט צעקה.

הבטתי מסביבי בחשש שמא מישהו שמע אותי. אף־אחד לא התעניין בנו. כולם היו עסוקים אחד בשני ובאוכל המונח לפניהם. ההמולה מסביב עמעמה את קולי ובירכתי על כך.

אולי זה מה שיהודה רצה. שהכול ייבלע ברעשי רקע חזקים. שקולי לא יישמע חזק באוזניו. שלא יכאב לו כמו שכואב לי.

“אין אף־אחת”, ענה יהודה בשקט. פתאום לא יכולתי לסבול את השקט הרועם שלו.

“אתה משקר”, לחשתי בקול שבור. הדמעות פרצו מעיניי ללא שליטה וזלגו מטה מלחיי, דרך מורד צווארי, עד לשקע עצם הבריח. ההלם הראשוני פינה את מקומו לכעס ולעלבון צורב עד כאב. הדמעות שירדו ללא הפסקה טשטשו את ראייתי וכעיוורת גיששתי אחר ממחטות הנייר שהיו קבורות עמוק בתיק שלמרגלותיי.

“אנחנו צוות מנצח. אתה זוכר שאמרת לי?” שאלתי בקול רועד. “זוכר איך עברנו את התקופה הקשה עד ההיריון עם התאומים? איך עברנו את כל הטיפולים הקשים וצלחנו את האכזבות שבדרך. מה השתנה בך מאז?”

“איך יכולת לבגוד בי?” שאלתי בקול חנוק מדמעות. הרגשתי שאני מסוגלת להתנפל עליו עם אגרופים קמוצים עד שיחשוף את סודו, אך בו זמנית הרגשתי כמו הייתי כבולה בשלשלאות לכיסא. לא הייתי מסוגלת לזוז.

בזו אחר זו העמדתי למשפט שדה את כל חברותיי שצקצקו בלשונן וקינאו באהבתנו. יצר הנקמה בער בי.

“נו, תגיד לי כבר מי זו”, כמעט קמתי לנער אותו בכוח.

יהודה הביט בי בעיניים כואבות. “חני, אין לי אף אישה אחרת”.

בקושי יכולתי להביט בו. המוח היה עייף מלחשוב בהיגיון.

יהודה ישב קפוא במקומו ואחרי כמה דקות ארוכות, שנדמו כמו נצח, החל לדבר.

“בתקופה האחרונה התחלתי לשאול שאלות. לא רק את אלוהים, גם את עצמי שאלתי שאלות קשות של אמונה. הייתי מביט במראה כל בוקר ושואל: ‘יהודה, אלו החיים שאתה רוצה לחיות?’ והתשובות שעניתי לעצמי היו מבלבלות וכואבות. הייתי חייב להתרחק. לקחת כמה צעדים אחורה. גם ממך ומהילדים, גם מאלוהים”.

“חני, כשלתי באמונתי. עשיתי דברים נוראיים” הוא אמר וחיכה לרמז ממני להמשיך ולספר.

הרמתי את מבטי ופגשתי בעיניו היוקדות.

והוא המשיך.

“הייתי מסתובב ברחובות תל-אביב כשאני מחופש. החלפתי בגדים, דחקתי את פאותיי לתוך כובע צמר שחור, הזקן דווקא השתלב טוב. איש לא הכיר אותי. ופתאום הנשמה שלי הייתה חופשייה. רגעי החופש הללו היו המאושרים בחיי, חני, הייתי בטוח שהשמיים עומדים ליפול עליי, אך באופן מפתיע לא קרה דבר. מהבוקר עד הערב הייתי מתפלל באדיקות, ובלילות, כשלא הייתי מסוגל לחזור הביתה, אלייך ואל הילדים, הייתי בורח לחיים האחרים שלי, החופשיים והמרתקים. כל זה בלבל אותי עוד יותר”.

“לילה אחד נכנסתי לבר תל-אביבי חשוך ושקט”. יהודה הפסיק את שטף דיבורו ושתק. הבטתי בו בציפייה. ידעתי שהנה, הוא עומד לגלות לי את מה שכל כך רציתי לדעת, אך פחדתי לשמוע.

הנר על השולחן כבה ובית הקפה כבר החל להתרוקן.

עצב גדול התיישב בינינו. המשכתי לקלף בעצבנות את שאריות הלק מציפורניי וחיכיתי למוצא פיו. ציפיתי לגרוע מכול.

***

“קוראים לו יהונתן”. יהודה זרק את המילים לחלל האוויר ואחר־כך שתק שתיקה ארוכה.

נשארתי לשבת במקומי. הבטתי בו ויכולתי להבחין באגלי הזיעה שהופיעו על מצחו. הוא המשיך לדבר אבל אני לא יכולתי לשמוע עוד את קולו השקט.

את הדברים שאמר לאחר מכן לא שמעתי, רק ראיתי את שפתיו נעות כמו מתוך סרט אילם. מוחי היה אטום וליבי היה מרוסק. רק מנגינת השיר שנשמע ברקע המשיכה להתנגן בראשי כמו מנטרה.

***

הדמעות סימאו את עיניי ולא יכולתי עוד לשבת במקומי. יצאתי בסערה מבית הקפה אל הרחוב והתחלתי לרוץ. לא היה לי כיוון. רציתי להתרחק ולהיעלם. חציתי כבישים סואנים. ייחלתי להידרס. הגשם לא הפסיק לרדת. הטיפות היו כבדות, קשות, מכות על גופי ללא רחמים.

את דרכי הביתה עשיתי בשעת לילה מאוחרת. רגליי העייפות, ששוטטו במשך שעות ברחובות העיר, כבר לא יכלו לעמוד עוד במסע המענה והמפרך ובגדיי ספוגי המים נדבקו לגופי והכאיבו.

הדפתי את דלת הכניסה הכבדה והרגשתי איך עוטפת אותי החמימות של הבית. לאט לאט נרגעו רעידות הגוף הקר והרטוב.

יהודה, שישב כפוף בפינת האוכל, נשא אליי פנים לבנות, מיוסרות, ולא יכול היה להיישיר אליי מבט.

אחרי מקלחת חמה נשכבתי במיטה. הרגשתי חולה ומותשת.

בזווית העין הבחנתי בשתי המזוודות שעמדו בפינת החדר שעד היום היה של שנינו, ובשרי נעשה חידודין חידודין.

***

את הגט קיבלתי ממנו בתוך חודש ימים.

העיגולים השחורים מתחת לעיניי היו עדות ללילות רדופי המחשבות, הדאגות ואינסוף השאלות. נדמה היה לי ששום דבר כבר לא יפתיע אותי בחיים.

כעסתי. לא רק על יהודה. כעסתי גם על אלוהים. רק הוא ידע כמה אהבתי את יהודה.

איך הוא נתן לאהבה כזו גדולה לטרוף לי את החיים ולשבור לי כך את הלב למיליון חתיכות?

לרכישת הספר “אנחנו יחד בסיפור הזה” פנו ישירות אל חי אליהו במסנג’ר של פייסבוק.

לפרופיל הפייסבוק של חי הקליקו כאן

כמו כן, ניתן לרכוש את הספר במגוון החנויות הדיגיטליות. ביניהן: עברית, מנדלי, גטבוקס, סיפריאפ.

קרדיט תמונה: סמדר אילוטוביץ

אורחים בלב

אורחים בלב, הבלוג של: האורחים של "אמור"

בלוג האירוח של אמור. כאן יתארחו מפעם לפעם מי שמדברים אהבה שוטף ואין להם בלוג, כי אין בית בלי אורחים, ואנחנו הכי אוהבים לארח. 

סיפורים נוספים של האורחים של "אמור"

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר