קינמון

59b52e560a118.jpg

“אני לא יכול איתך יותר אהובה שלי” הוא נעמד באמצע הכיכר, שומט ידיו לצד גופו המלא ובעיניו מבט עצוב מאוד. “אני אוהב אותך בכל ליבי, אבל עכשיו אני חייב רגע לעצמי. אני משאיר אותך כאן. תסלחי לי אהובה, חייב להשתחרר ממך מעט.”

הוא מסובב את גבו אליה והולך. שובל מבטה נעוץ בגבו המתרחק.

הבוקר התחיל נפלא! הלילה היה חושני וסוער. הוא אהב להיות במחיצתה ורק רצה שלאחר ארוחת הבוקר הקונטיננטאלית, יחזרו יחד למיטה ולא יצאו ממנה עד הערב. רצה להמשיך ולעורר את תשוקתה המתגברת, רצה שתמשיך לנשק אותו נשיקות קטנות וחושניות, רצה רק לישון בחיקה. כמה שהיא אלוהית, כמה שהיא יודעת לגעת בלב שלו כמעט כאילו הייתה מנתחת לב המכניסה ידה עד אליו ומעסה בעדינות.

כשביקשה בעיניים יפות לצאת ולשוטט קצת בלונדון (“שהרי בשביל זה באנו, לא ?!” ), התאכזב מעט אבל זרם איתה. לתיק קטן הכניס את המצלמה הטובה שלו והיא דאגה לקחת מים ומטריה מתקפלת.

במוזיאון הטבע, צילם אותה יפה ומוארת, תחת השלד הגדול של הממוטה. כשיצאו לרחוב, נכנסו למאפייה קטנה צמודה לבית קפה. ריח חזק של קפה הציף אותו. “בא נשב כאן קצת” היא מבקשת ממנו והוא זורם איתה. יושבים צפופים ליד שולחן קטן, שותים קפה ואוכלים מאפה קינמון חם.

אח…ריח הקינמון זורק אותו פתאום למטבחה של סבתא, לימי שישי בצהרים בהם הייתה מגלגלת בבצק שמרים, רך ותפוח, אבקת קקאו וקינמון.

הוא מספר לה על הזיכרון הזה בערגה ובעיניים מצועפות. היא, להפתעתו, מביטה בו במבט קר מאוד. זיק של כעס בעיניה החומות. לתגובה שלה הוא לא היה מוכן : “תפסיק לבלבל לי את המוח עם זיכרונות הילדות שלך, אנחנו “כאן ועכשיו”. תהנה מהעוגה היבשה הזו ומהקפה הדהוי ונמשיך בטיול שלנו”.  “רק שיתפתי אותך אהובתי בזיכרונות שלי” הוא מתגונן. “ודי כבר עם ה”אהובתי” הזה. בא נצא, תיכף מתחיל איזה מיצג בטרפלגר סקוור, קראתי שחייבים לראות.”

רעש מכונת האספרסו הגדולה, מטשטש את הכאב שלו. האדים, שעולים מתנור האפייה מאפילים על הדמעות שהציפו את עיניו הטובות. הוא מרים את התיק עם המצלמה שלו ויוצא אחריה לרחוב. מאוכזב ופגוע הוא נגרר אחריה כמו משא כבד שנפל ממשאית לא אחראית. הוא יודע בתוך תוכו שהוא אוהב אותה, אבל לא יכול איתה יותר. לא יכול עם הבזקי הכעס הללו, שבאים כאילו משום מקום וננעצים בליבו בעוצמה. לא יכול יותר עם המשהו הקשה הזה, שעובר לה בעיניים כשהיא רוצה להיות רעה אליו. קשה לו עם זה שהוא נכנע לה, נגרר אחריה ללא קול, ללא אוויר, ללא חיים.

בכיכר טרפלגר נאספים אנשים. למרגלות האובליסק המוכר, מונח חפץ גדול מכוסה סדינים לבנים וקשור בחבל. הם מתקרבים למיצג המשונה והיא מוציאה את הפלאפון שלה ומתחילה לצלם. הוא מתיישב ליד המזרקה הגדולה, מחבק את התיק הקטן שלו, ובוכה. לפתע, הוא קם, כאילו מתעורר בו איזה כוח פנימי חזק. הוא ניגש אליה ואומר לה : “אני לא יכול איתך יותר אהובה” והולך.

הוא הלך והשאיר אותי כאן לבד. “רגע, חכה” אני רוצה לצעוק לו ושותקת. מבטי ננעץ בגבו המתרחק. קולות נגן הרחוב, המנגן בסקסופון מייבב, מחזירים אותי שנים לאחור. לכיכר אחרת, בעיר אחרת, לאיש אחר שאהב ושנא אותי ואני אהבתי אותו עד כלות . גבו התרחק ממני ואני רצתי אחריו. הוא במבט קר, הביט בי ולא אמר דבר. צועני עם אקורדיון ישב בפינה וניגן. ואני בכיתי ובכיתי, שעות וימים וחודשים ושנים על אותה עזיבה בכיכר רחוקה בעיר זרה.

והנה הוא הלך עכשיו, האיש הדובי שלי, במבטו החם והאוהב. “טיפשה שכמוך הוא כל כך אוהב אותך, כל כך טוב אליך, למה את מתנהגת אליו ככה?”

הבוקר דווקא התחיל בטוב, אחרי לילה סוער במיוחד. הוא יודע, הדובי שלי לעשות אהבה, לפתוח את הלוטוס שאני, לתת מעצמי אליו.

אחרי ארוחת הבוקר התפלה, כל מה שרציתי היה לצאת לרחובות העיר, להיטען בחזרה באנרגיה של “חוץ”, להרגיש שיש יקום ומציאות מחוץ לחדר שלנו, לספוג ריחות, טעמים, מנגינות, ללכת מחובקת איתו בין המון אנשים זרים, להראות לעולם את האהבה שלנו. הוא לא אכזב, חיבק אותי חזק, צילם אותי מכל זווית אפשרית ואז נכנסנו לשתות קפה בבית קפה קטן מאוד.

ישבתי קרובה אליו, סקסופון נשמע מרחוק, הזמנו קפה ומאפה קינמון מתוק. הריח הזה של הקינמון החם במאפה השמרים, העביר בי צמרמורת. נגסתי במאפה וכמו בסרט בהילוך לאחור, חזרתי במנהרת הזמן הפרטית שלי לבית ילדותי.

לסבתא שלי שהכינה שבלולי בצק מלאים בקינמון ושוקולד, לסבתא שלי האהובה, שיום אחד כאשר גלגלתי איתה את שבלולי הבצק, נפלה ומתה. ואני ילדה קטנה, ישבתי לידה, ליטפתי את ראשה וקראתי לה. היא לא התעוררה. נשכבתי לאורכה, חיבקתי אותה ובכיתי. כך מצאו אותנו הורי כעבור זמן, ומרוב צערם, כעסו עליי שלא הזעקתי אותם בזמן.

מאז הלכתי ובתוכי גוש שחור של כעס עצור, על כך שרק שכבתי לידה ולא עשיתי כלום להצילה. נשבעתי שלא אוכל עוד לעולם, מאפה של קינמון והיום, ברגע של חוסר זהירות, נכנסתי עם אהובי הדובי, אל בית הקפה הזה. הריח של הקינמון הטריף אותי ולא הבנתי למה. וכשהוא החל להתענג על זיכרונות ילדותו והזכיר את סבתו, זה הכה בי וגוש הזעם השתחרר בעוצמה.

רציתי רק לברוח משם כמה שיותר מהר. רציתי לשתף אותו ולא ידעתי איך. עלבתי בו וליבי שתת מרוב כאב אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. והוא לקח את כל אהבתו. והלך.

 *** לשמיעת הסיפור בקולה של הכותבת, הכנסו לקישור ***

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר