קצפת / מורן קבסו

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

 

שמי ערב לבנים ניבטו מבעד לתריסים, בשעה שכנרת הסיטה אותם הצדה ויצאה אל המרפסת. הם ניצבו מעל לראשה, קרים ונקיים, וניחוח רענן בישם את האוויר. צינת הרוח הורגשה היטב, על אף בואו של האביב אל העיר חולון. מרפסות הבניין שמעבר לכביש נותרו ריקות, אף אדם לא חלף ברחוב, אף מכונית לא שייטה בנהר הכביש, כאילו הפכה השכונה הסואנת לספינת רפאים.

כנרת נהנתה מן השלווה הכפויה. היא הביטה בעץ בעל העלים הירקרקים שניטע לימינה, חשה בהתחדשות שערב החג הביא עימו, ושבה אל הדירה החמימה בזרועות רועדות. עננים בצבע שלג הוסיפו לנוע מעל הבניינים, פתוחים ונרחבים כמפרשים, מצפים לחיבוקה הקריר של הרוח, לליטופם הכחול של גלי הים.

רק צ’רלס היה חסר בתמונת הנוף הרגועה, סבה הנאה בן השבעים ושתיים של חברתה ליזי, שהגיעה לחופשת חורף מגולד קוסט, אוסטרליה, ונטשה את מימי הטורקיז החרישיים שבאוקיינוס למען שהות ממושכת בדירת שני חדרים באותו הרחוב.

הן התכתבו באתר אינטרנט שהיה מיועד לחברים לעט, מאז שחגגו את יום הולדתן העשרים וחמישה באביב שעבר, ונהנו לספר זו לזו על חופי הים המופלאים שבארצותיהן, ועל אהבתן לסדרות מונפשות שהציגו מלאכיות ויצורים קסומים.

במהלך חופשת הקיץ, ליזי החייכנית וצהובת השיער הזכירה את סבה במקרה. היא שלחה לכנרת מתכון לסושי במילוי דג סלמון מעושן וגבינת שמנת, פרי דמיונו של צ’רלס, שהיה שף עטור פרסים ונהג לככב בתוכניות בישול מקומיות.

כנרת הנרגשת נכנסה לאתר האינטרנט של חברת ההפקות וצפתה בכל הפרקים, לבה פועם במהירות סיבובם של להבי מעבד המזון, עיניה בורקות כציפוי השוקולד הסמיך שמזג על העוגות, לפני שידיו היפות עיטרו אותן בפטל אדום ובאוכמניות כחולות. היא ייחלה להיות אחד מקינוחיו המפוארים, לשכב על שולחנו, בשעה שיקשט את גופה הצעיר והמפתה בענני קצפת.

מן הסיבה הזו, הזמינה את ליזי להתארח בבית דודתה, שהתגוררה במרחק הליכה מן הבניין שבו כנרת חיה עם סביה מאז ילדותה. עתה, נגזר על התיירים ועל המקומיים להישאר מאחורי דלתיים סגורות. היא קיוותה שתוכל לבקר את צ’רלס, טבלה עבורו חצי תריסר מצות ביין אדום, הקציפה שמנת מתוקה עתירת קוביות שוקולד ויצרה עוגת שכבות נהדרת במיוחד בשבילו.

כנרת שטפה את ידיה היטב במים ובסבון, מיקמה את העוגה על צלחת הגשה שהייתה עשויה זכוכית בגוון ירוק-תכלכל, עטפה בנייר צלופן שקוף וקשרה סרט משי בצבע טורקיז שנטלה ממגירת חומרי היצירה. מתנתה הרשימה אפילו אותה עצמה, והיא פיזרה את שיערה החום, משחה את שפתיה החיוורות בשפתון ורוד מבריק ופסעה לתוך עננת בושם בניחוח שקד ויסמין. ריחה המתקתק סחרר את ראשה.

ואז ליזי שלחה הודעה. היא כתבה שהובהלה עם סבה אל בית החולים, אחרי שהשניים סבלו מחום גבוה ומקוצר נשימה. מצבה התייצב, אבל סבה אובחן כחולה בנגיף מסתורי והוכנס לחדר מבודד.

כנרת צנחה על הכורסה באפיסת כוחות, מראה חיוכו המבודח של צ’רלס ניצת בראשה כלהבות הכחולות שריצדו בכיריים, דמעות מלוחות כמי ים זלגו על פניה. היא הבינה שתחצה עבורו את האוקיינוס בסירת מפרש ויצאה אל הרחוב הדומם, העוגה מונחת בידיה כאקדח מעשן.

צעדיה המהירים נעשו איטיים יותר, בשעה שהתבוננה סביבה, מוודאת שרק חתולי הרחוב החברותיים פונים לקראתה, ולא גברים עוינים במדים. אולי אף אדם לא יבחין בנוכחותה, הרי הם ספונים בבתיהם.

איך ידעו שביתה נמצא במרחק רב מבית החולים? אולי יאמינו לעיניה החומות, התמימות, ברגע שבו תשיב, “אני גרה כאן, בסביבה”. אבל מה יהיה על אהובה האמיץ והשברירי? מה אם הנגיף יביס אותו? דאגה ופחד הטביעו את נפשה.

חרדה קפואה ומרה הרעידה את איבריה של כנרת, היא הביטה בבגדים הצבעוניים שנתלו על חבלי הכביסה, מתנופפים חרש ברוח הקרירה, ורודים, ירוקים וצהובים ככדורי גלידה רעננים. אז, התבוננה בז’קט הארגמני שכיסה את גופה ובמכנסי הג’ינס שלבשה לרגליה.

כנרת חשבה שהיה עליה ללבוש שמלה לבנה, ככלה ביום חתונתה. אולי טוהר הבד הנקי יביא מעט נחמה לנפשו הדואבת של צ’רלס, ישיב מעט חמצן לריאותיו. היא עצרה כדי להסדיר את נשימתה, הודיעה לליזי, “אני בדרך”, וקיבלה ממנה את פרטי המחלקה.

צ’רלס התבדח עם כנרת ימים ספורים קודם לכן, מציע לה שתעטה “מסכה של פורים”. עיניו החומות הוקפו בקמטי צחוק נפלאים, גופו הצנום והמרהיב ביופיו לכד את מבטה הנרגש, לפני שתהה, “את רוצה לטעום את המאפים החדשים שהכנתי? יש בהם שמנת חמוצה”.

כנרת חייכה לעצמה, בשעה שנזכרה בתגובתה, “אני רוצה לטעום את השפתיים שלך”, קולה ריחף בחלל המטבח הקטן, מתחת לארונות הצרפתיים בגוון הטורקיז המרגיע, והיא התקרבה בהיסוס אל פיו הפלאי, מניחה עליו את שפתיה החושניות. לשונה העדינה החליקה לתוכו, מוצאת את לשונו, מלקקת אותה במשך רגעים ארוכים, עד שאצבעותיו סגרו על ידה הרכה, והוא הוביל אותה אל שולחן העץ האדום, הורה לה לשכב ופשט את בגדיהם.

ליזי לא שהתה בדירה בשעות ההן, כי אם המתינה עם סביה של כנרת בתורים שהשתרכו בכניסה לסופרמרקט, בניסיון למצוא ביצים טריות עבור החביתות שהכילו פיסות מצה פריכות, לחמניות החג השמנוניות שכנרת אהבה לטבול ביוגורט, ברגע שבו הן יצאו מתנור האפייה, וקרם הברולה שצ’רלס נהג להכין מדי שנה עם בוא האביב, טעמו המתוק והאוורירי שבה אותם בקסמו.

כנרת, לעומת זאת, נשבתה בקסמו של צ’רלס, ליטפה את שיערו האפור הבהיר, נשקה לקמטיו המקסימים ולחשה באוזניו מילות אהבה, בשעה שהוא כיסה את גופה בקצפת וליקק אותה בהתלהבות חתולית. היא אחזה בידיו, והם המטירו נשיקות לבנות בטעם גן עדן, נסחפים על גלי העונג האינסופי.

אז, פנו אל חדר הרחצה, חבוקים, שטפו את גופיהם במקלחת חמה בניחוחות סבון נעימים, וקינחו את היום המאושר בחייהם במאפי בצק משובחים, במילוי שמנת חמוצה וגבינה בתוספת פלפלים חריפים, לוגמים תה קר בטעם אפרסק.

הם נפגשו שוב כעבור יומיים. השניים התגנבו אל חצר בית הספר היסודי הנטושה, צפו ברסיסי הכוכבים שזהרו בשמי הערב והתמזגו זה בזו לצלילי נגינת הצרצרים, לפני שנהנו מן הסושי שהכין. טעמו היה שמימי, פיסות דג הסלמון המעושנות חברו אל גבינת השמנת, יוצרות מעדן משכר חושים.

אבל עתה, נשיקותיו וליטופיו אבדו, חיבוקיו האוהבים נמוגו, מפגשיהם המסעירים, תקוות הנצח, כל אלה נראו רחוקים מתמיד. השמיים הכחילו מעל לראשה העגום של כנרת, תוגת לילה כיסתה את הכבישים האפלים, רק הכוכבים הגנו עליה מפני הנפילה אל תהומות הצער. עמודי התאורה הביטו בה בעיניהם הצהובות, כינשופים שהבינו את רגשותיה.

מבנה בית החולים נח כספינה שנלכדה בקרח, בלב השממה הקפואה, פנסיו הלבנים בהקו, חנויותיו כבר לא הציעו כלניות ונוריות, גם לא צבעונים. כיסאות המתכת האדומים והכחולים שנחו ברחבת בתי הקפה נותרו מיותמים. צמחים ירוקים רעדו מעבר לקירות הזכוכית, בשעה שכנרת נדדה במסדרון, חולפת על פני תמונה ענקית שהציגה אגם בעל מימי טורקיז חיוניים.

ליזי פגשה אותה בחדר הקריר. הן התבוננו זו בזו ממרחק ארבעה מטרים, מצייתות להנחיות. עיניה הימיות חייכו, לחות, והיא הבטיחה שהנגיף יעבור מן העולם, הן יגלשו יחד על גליו הכבירים של האוקיינוס השקט, ואפילו יעזרו לצ’רלס לזלף קצפת מעל העוגות.

כנרת צחקה פתאום, מסרבת לחלוק את סודה, אבל עצבותה גברה עליה, והיא ביקשה להתגנב אל חדר הבידוד. ליזי ביימה נפילה בלתי צפויה על רצפת המסדרון. האחיות התורניות מיהרו לסייע לה.

כנרת חייכה לעצמה, בשעה שפסעה בצעדים קטנטנים כסוכריות צבעוניות, הממתקים שצ’רלס נהג לבזוק על גלידת התות האדומה ועל גלידת המסטיק הוורודה, לפני שהיה מלקק את שפתיו בחיוך שובב, מגחך ומבטיח לה שתקבל קינוח רק אם תהיה ילדה טובה ותעסה את כפות רגליו.

עתה, היא פתחה את הדלת שהובילה אל החדר המבהיל, התקרבה אל גופו, שהיה שרוע במיטת המתכת הצוננת, והביטה בו בגרון חנוק מדמעות.

“אל תבכי, אהובתי”, הוא הרים את ראשו מעט, “מה את עושה כאן? זה מסוכן”, הוסיף בקולו הדק והערב, “את עלולה לחלות”.

“הכנתי לך עוגה”, הניחה את מתנתה על השידה.

“עכשיו יהיה לנו לילה מתוק”, חייך, יופיו זוהר בכל העיר.

כנרת נשכבה בחיקו החם, שואפת את האוויר שנשף, זרועותיה נכרכות סביב גופו בחיבוק אוהב. רק אז היא נשמה לרווחה.

 

 

לדף מכירת הספרים של מורן הקליקו כאן

אורחים בלב

אורחים בלב, הבלוג של: האורחים של "אמור"

בלוג האירוח של אמור. כאן יתארחו מפעם לפעם מי שמדברים אהבה שוטף ואין להם בלוג, כי אין בית בלי אורחים, ואנחנו הכי אוהבים לארח. 

סיפורים נוספים של האורחים של "אמור"

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר