מחושך לאור

5abbc6b33970a.JPG

היה חושך גדול, ממש סמיך, לא ראיתי את רגלי לפניי. לא הבנתי איך יכול להיות כזה חושך. אור הירח, עליו הסתמכתי, היה מכוסה בעננים כבדים.

פחדתי. ודאי שפחדתי. הייתי דרוכה לכל רחש, לכל ניע קטן. פחדתי שיקפוץ עלי מישהו פתאום, פחדתי שאפול ואף אחד לא ימצא אותי, פחדתי שכלב משוטט או חתול רעב יתקפו אותי. הלב שלי דפק בחוזקה. יכולתי לשמוע אותו ואת המחשבות המפחידות שלי. בשלב מסווים הבנתי שאין לי מה להמשיך וללכת, שהרי אני לא רואה את הדרך ולא ממש יודעת את הכיוון הרצוי לי. גיששתי לאדמה והתיישבתי. קיפלתי את הברכיים לחזה, הנחתי את ראשי עליהן ובכיתי. בהתחלה בכי חרישי, אחר כך יפחות קולניות יותר, הרגשתי הקלה מסויימת כשהצלחתי להוציא ממני את הבכי הזה, זה היה כאילו אני משתפת את העולם בתסכולי. לצערי, זה לא הפיג את הפחד ולא האיר את החושך הכבד.

בשלב מסויים כנראה שנרדמתי. ככה באמצע שומקום, ראשי על ברכיי ודמעות יבשות על לחיי. כשהתעוררתי, פסים דקים של אור חיוור האירו את השמים. הרקיע היה בצבע כחול עמוק ועליו פסי אור דקיקים שנצבעו בוורוד ואחר כך בכתום. שפשפתי את עיניי, העברתי אצבעות בשערי שדבק למצחי. “אני חולמת” חשבתי לעצמי. מולי ממש עמד איש. מבטו הישיר אלי. זקנו הקצר ועורו השחום גרמו לי לחשוב שהוא דמות מסרט, פתאום הוא התחיל לדבר אלי.

“אפשר לעזור לך?” אם אפשר לעזור לי…פלטתי צחוק קצר וציני, “אני חושבת שאני מקרה אבוד, כבר אי אפשר לעזור לי,” אמרתי וניסיתי להתרומם. רגליי היו מאובנות ולא הצלחתי להתרומם מהאדמה הקשה. הוא הושיט לי יד גרומה, עזר לי להתרומם לאט. כשעמדתי מולו, ממצמצת לאור האור שעלה במזרח, ראיתי שהוא מעט גבוה ממני, תיק מרופט על גבו וחיוך גדול על פניו.

“בואי, אני לא נושך, מבטיח. “

הוא באמת לא נשך אותי, הוא לקח אותי למאהל קטן, הניח לפניי צלחת עם גבינה וביצה ומעט ירקות, אכלתי הכל. הכין לי כוס תה חם, ביקשתי עוד. שאל לשמי, עניתי שזה לא ממש חשוב. “ובכל זאת” הוא התעקש “אגיד ששמי דומה לאור, לאש. ונקלעתי לכאן בטעות ועל טעויות משלמים”

הוא הביט בי בעיניים מבודחות. “מה כבר עשית שנשלחת לשממה הזו לשלם על הטעויות שלך?”

אני מתרווחת על המזרון שתחתיי, הדמעות מציפות את עיניי, “אולי עדיף שאלך, לא אטריד אותך בסיפורים שלי.”

“צפריר”, כך אמר שקוראים לו, הניח יד חמה על הכתף שלי ואמר “את לא הולכת לשום מקום, זאת אומרת, את חופשיה ללכת כמובן, אבל את לא מפריעה לי ואני אשמח לחברה נעימה ולסיפורים”.

את שעות הבוקר הבוהק, ביליתי בשינה טרופה במאהל הקטן של צפריר. אני לא יודעת למה, אבל לא פחדתי יותר. הרגשתי מוגנת, הרגשתי עטופה.

כשהתעוררתי בצהרי היום, השמש עמדה ברום השמים, מאירה באור חזק ומסנוור. יצאתי מהמחסה בו ישנתי, לא ראיתי את צפריר בשטח.

הסתובבתי מעט  סביב. מרחוק ראיתי את החום העולה מן האדמה ובפאטה מורגנה שעל הדרך, ראיתי דמות שהתקרבה אלי. נכנסתי למחסה והצצתי החוצה, לא יודעת ממה נבהלתי, זו הייתה אישה צעירה שהתקרבה. “היי לך, אבא שלי כאן?”

אמרתי לה שצפריר אסף אותי בבוקר מהשומקום החשווך והביא אותי לכאן ואני לא ממש יודעת איפה הוא. “צפריר? אין כאן שום צפריר, לאבא שלי קוראים אור”

כמה חודשים אחרי

אנחנו יושבים על המצוק ומביטים בקרני השמש שעולות במזרח. אור מחבק אותי, אני מניחה את ראשי על כתפו. “אור גדול אתה בשבילי” אני אומרת לו ומחבקת את מותניו. “ואת אור גדול עבורי” הוא עונה לי ומנשק בעדינות.

nuriyot013net-net

מכאן ומשם, ובעיקר מהלב, הבלוג של: נורית בורגר ינאי

אישה, אמא, מכאן ומשם ומכל מקום מטיילת בדימיון, משוטטת בדרכי הנפש שלי, נושמת את האוויר שלנו וחולמת על צלילות הרים במקום אחר. כותבת למגירה ובעיקר במחשבה.

סיפורים נוספים של נורית בורגר ינאי

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר