נשים הגונות / נירה תובל

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

מתוך פרק 18, פריז, שאול:

 

שלושתם נשארו לבד בחדר. שני הגברים משני עברי מיטתה, כל אחד מהם אוחז באחת מידיה. האחד מכאיב במטרה לרפא, והשני מרגיע.

“הייתי רוצה לבדוק אותך. בדיקה שגרתית של רופא משפחה. זה לא תקין שהתעלפת.”

“כואב לי הראש. האם אפשר לעמעם מעט את האור?” שיעשה בה הרופא הזה מה שהוא רוצה. הוא בכלל הומו, זה כמו להתפשט לפני רופאה. אבל בטח לא באור כזה חזק. שאול כיבה את האור והדליק את המנורה הקטנה שליד המיטה. אור היום בקושי חדר מבעד לווילון. הרופא נטל את הסטתוסקופ והחל לבדוק אותה. יסכה נשמה ונשפה. ידו האחת על כתפה, וידו השנייה הובילה את הסטתוסקופ מסביב  לשדה השמאלי. הוא עזר לה לפשוט את החלוק וביקש משאול לעזור לו להעביר את שקית הנוזלים מבעד לשרוול החלוק. לרגע ידיהם נפגשו, סמוך כל כך לזרועה שנחשפה. עכשיו שניהם היו באותו צד. הרופא סובב אותה, וכשגבה אליו ביקש ממנה להמשיך לנשום.

“אני לא יכולה,” הסתובבה, “גם ככה יש לי סחרחורת”.

כן, סחרחורת. רק מהמחשבה שהם אולי ייגעו זה בזה או יחלקו מבט מאחורי גבהּ. איך הם עושים את זה? היא חשבה כשראתה את שניהם זה לצד זה. איך הם במיטה? היא קיוותה ששאול הוא הגברי ביניהם. הקנאה קרעה את קרביה. שני גברים נאים ומטופחים. האם הם נאמנים זה לזה? לפחות הוא רופא, הם ודאי נשמרים מאיידס.

“אני צריך לעשות לך בדיקת א.ק.ג.”

“למה?” שאל שאול, “משהו לא בסדר?”

“יש לה רעש קטן. אומנם זה מצוי אצל הרבה אנשים, אבל אם היא כבר התעלפה לא כדאי לקחת סיכון. תוכלי לפשוט את החזייה, בבקשה? הינה, אכסה אותך.”

המאמץ לעקוב אחר מבטיהם היה למעלה מכוחותיה. יסכה התרוממה מעט, הביטה ברופא וחייכה אליו חיוך שהפעיל את שתי גומותיה: “זה שום דבר, זה אובחן כשהייתי ילדה, זה באמת שום דבר”.

“אל תהיי תינוקת. מתי נבדקת בפעם האחרונה? אם אנחנו כבר כאן, בואי נגמור עם זה”, שאול נשמע מעט קצר רוח, והרופא חיזק את דבריו: “סבא שלך היה גאה בך. ד”ר היינס איינהורן קראו לו? הינה את באגף הקרוי על שמו. לכבוד הוא לנו לטפל בך כאן”.

שאול עבר לעברית: “תרמתי כמה שקלים לבית החולים הזה, משיקולי מס. שכחתי מזה לגמרי. זה היה כשאביך עוד היה בחיים. הם שאלו על שם מי לקרוא לאגף, וזו נראתה לי בחירה הולמת”.

יסכה לא שאלה מדוע לא סיפר לה או לאימהּ, שהייתה כל כך שמחה על כך. היא לא אמרה דבר. גם כך חשה כאילו היא נמצאת בעיצומה של תחרות שבה כבר הפסידה. הרופא נע בחדר בקלילות, וכשהסתובב מכנסיו נצמדו לישבנו המוצק כל כך. היא זכרה את גופו העירום, את בטנו השטוחה, את כתפיו החסונות. הרי רק הבוקר היה  בחדרה. “איזה סיכוי יש לי?” היא חשבה, “אולי מוטב לוותר”.

אילו רק יכלה לעצום את עיניה, לנוח מעט. אך מה יקרה אז? פני הרופא היו סמוכות לפניו של שאול בשעה שהוא התקין את הציוד. היא חשבה עליהם מתנשקים. האם הם אוחזים בלהט זה בצווארו של זה? וכשהם עירומים, האם זקפתם מפריעה להם להתחבק פנים אל פנים? מה סבא חכם יוסף היה אומר על זה? הוא שלימד אותה לקבל הכול באהבה, להיות סובלנית לכל אדם.

המיטה הייתה בזווית כזו שפלג גופה העליון היה מוגבה מעט, מה שהחמיא לשדיה. אך המאמץ להחזיק את בטנה מכונסת התיש אותה. הרופא נטל צמר גפן, הזליף עליו מעט חומר ומרח אותו על חזהּ ועל צלעותיה. היה לה קר ופטמותיה הזדקרו. “קר לי”, אמרה, מעבירה מבטה בין שני הגברים.

“סבלנות, עוד מעט זה ייגמר”, אמר שאול. הוא הסתובב והתרחק משניהם. מראה אשתו השרועה פרקדן, גופה נשי ופניה סוערות, והאיש שלו נוגע בה, אוחז בה, ידיו מתקינות דברים על חזהּ, בטנה ופרקי ידיה, אוחזות בקרסולה בעדינות – באופן מוזר ובלתי ברור – עורר את תשוקתו. את מי משניהם הוא רוצה? עם מי משניהם היה מייחל להישאר עכשיו ביחידות? על מי משניהם הוא יכול לוותר? על חיי המשפחה שלו? לא בא בחשבון. על חייו באירופה? האם עליו לעשות מעשה מיוזמתו או לחכות עד שיידרש לכך?

הוא נרגע והסתובב חזרה. יסכה הביטה חליפות ברופא ובמבטו של שאול, שאף הוא עקב אחריו, מנסה לפענח את הבעת פניו.

הרופא הסיר את ציוד הבדיקה והביט בנתונים. הוא הביט בגופה לפני שכיסה אותה, והבחין, מעט מעל תחתוניה, בצלקת, כנראה של ניתוח קיסרי. הוא מצא עצמו מתאפק שלא להעביר את אצבעו על אותה צלקת ובינו לבינו תהה מדוע מכל גופה רצה לגעת דווקא באותו מקום. אולי גם הוא ישיג לעצמו אישה ויצליח לזיין אותה ולעבר אותה והיא תלד ילד שדומה לו. פעם, אחרי סופשבוע סוער וקסום במיוחד הוא העז לשאוֹל את שאוּל איך זה לחיות עם אישה, איך זה להיות איתה. שאול, שסירב בדרך כלל לשוחח איתו על כך, אמר לו: “מה זה אישה, מה אני אגיד לך. אתה יודע מה זה פין, הוא לא תמיד בררן. אישה זה סוג  של חור ששלי מוכן לפעמים להסתפק בו”. שניהם היו מבוסמים מעט, והתשובה העצובה הזו הצחיקה אותם מאוד. עכשיו הוא רצה להסיר את תחתוניה ולהביט לתוך אותו חור ששאול הסתפק בו ולראות את המבט של שאול ואת נשימתו שהופכת כבדה. קצה לשונו של שאול ילחלח את שפתיו שיתייבשו מתשוקה ונשימתו תהפוך כבדה מעט, כמו שקרה לו קודם. פתאום גם הוא רצה אישה. אישה זה כמו אופנוע: אתה רואה אצל חבר ורוצה גם, מדמיין את עצמך רוכב עליו, ובסוף מוותר: מסוכן מדי, מרעיש מדי. “סוג של חור”? שאול עשה לה עוול – אישה אינטליגנטית ומיוחדת כל כך. הוא היה חובב אומנות ועקב אחר פרסומים שהופיעו בשמה בכתב עת ידוע. מסביב ל’חור’ של שאול יש אישה עם נוכחות, שהוא לעולם לא יוכל להתעלם ממנה.

הרופא שב והתעמק בפלט הא.ק.ג. שאחז בידו. האחות שבה ובידיה תוצאות הבדיקות והרופא עיין גם בהן. יסכה החזיקה את עפעפיה פתוחים, נזהרת שעיניה לא ייעצמו.

האחות הדליקה את האור ויצאה מהחדר שהמתח ששרר בו היה חד כאזמל. היא שמעה מסביבה מילים כמו חולשה, איבוד נוזלים, אנמיה קלה, ברזל, מנוחה, שתייה מרובה. אולי בעיה קטנה באוזן תיכונה שגרמה לאי־יציבות, לאיבוד שיווי משקל. העיקר להימנע ממתח. מתח נפשי גורם למחלות.

הרופא הציע ליסכה להישאר במרפאה שעות אחדות למעקב. יסכה ושאול הודו לו ואמרו שאין בכך צורך. הוא התעקש. באופן מוזר ובלתי מוסבר היה לו נעים בחברתם.

“שאול, אם זו הייתה אשתי הייתי נוהג באחריות. אתה יודע, עיניים כאלה לא מוצאים בכל יום. היא זקוקה לפחות לעוד מנת עירוי אחת, וחוץ מזה הייתי רוצה לרשום לה ויטמינים לחיזוק, ומשהו מיוחד לכאבי הראש. כואב לך הראש כבר כמה שעות, נכון?”

‘רק ואליום יעזור לי,’ חשבה, ‘שרק לא ירעיל אותי בשביל לזכות בבעלי’.

“אני מבקש שתישארו פה שעתיים לפחות. אתה תוכל לעבוד פה או לנוח בפינת ההסבה. תודיע לפקידת הקבלה אם אתה זקוק למחשב נייד או לדבר־מה. אני אמשיך בעבודתי. האחות תציץ מפעם לפעם לראות מה שלומך, ופה, לידך, יש לך כמובן לחצן. תשמרי על עצמך, גברת שאולי. לכבוד ולעונג היה לי להכירך. שאול, טוב עשית שהבאת אותה.”

“תודה לך. אנחנו נישאר כאן כשעתיים. אודה לך אם תשוב אלינו לפני שנלך.”

“לא חשבתי אחרת.”

הרופא יצא ויסכה עצמה את עיניה. לפני שנרדמה ייחלה לכך שתספיק להתלבש לפני שהרופא ישוב. אם לא, איך תשאיר אותם לבד? אולי היא תבקש משאול לרדת ולהביא את התיק שנשאר באוטו. אבל לא, ומה אם הוא יבקש מהנהג להביא אותו? מצוין. אם הוא ידע שהנהג בדרך, הם לא יעזו לעשות כלום.

דעתה נחה והיא נרדמה. קווי המתאר של גופה הנע הצטיירו מבעד לסדין עם כל נשימה שלה. שאול קם, נטל שמיכה וכיסה אותה בעדינות.

הוא יצא מהחדר, התקשר לנהג שיביא את תיק העבודה שלו ואת תיק המסעות של יסכה. אולי היא תרצה להחליף בגדים. בעצם רק את התיק של יסכה. מגיע לו יום חופש, אחרי העסקה שסגר, וממילא הורה למזכירתו לא להפריע לו בשום עניין בשעות הקרובות. מזל שכך. קשה לו להתרכז. עליו לברר כמה דברים בינו לבין עצמו.

שעתיים עברו. האחות הגיעה וניתקה את שקית העירוי שהתרוקנה. שאול סימן לה להניח לאשתו לישון בשקט, אך דקות ספורות אחרי שהיא יצאה, הטלפון בתיקה של יסכה צלצל והיא התעוררה.

“הלו? כן, שלום. זו אימא של דניאל.”

“אהה. אהה. אוי, אני מצטערת לשמוע. פעם שנייה? ודאי שאת צודקת. כן, אני מוכנה להגיע לבית הספר, אבל לא מחר. אני נמצאת מחוץ לעיר. אני כנראה אשוב רק לקראת סוף השבוע. יום ראשון? כן, בכל שעה שנוח לך. אני אתקשר אלייך כשאשוב ונתאם. יעל, אני מצטערת שהבן שלי הכעיס אותך כל כך. אני אדבר איתו מייד, וכשאבוא לבית הספר נראה יחד מה אפשר לעשות. כן, ודאי שהוא ילד נבון. דעי שאני מאוד מעריכה את הסבלנות שיש לך אליו. את באמת מורה מיוחדת. אגב, ראיתי את המבחן, הוא קיבל יופי של ציון. אני שמחה שלמרות הכול הוא מגיע להישגים. זה מה שאמרתי, את באמת מורה טובה. תודה, תודה שעדכנת אותי.”

“מי זו הייתה? יש בעיות?”

“זו הייתה אחת המורות של אחד הבנים שלך, דניאל – כך לפחות הוא אמר למורה שקוראים לו. הוא עושה קצת בעיות בבית ספר. זה בסדר, אני מטפלת בעניינים הפעוטים של החיים שלנו, בזמן שאתה דואג לדברים החשובים באמת.” היא הבחינה בתיק המסעות שלה המונח בחדר. “אני קוראת לאחות שתפרק לי את המתקן הזה. אני רוצה להתלבש,” אמרה, ובליבה חשבה ‘אם הרופא ישוב לפני שאסיים להתלבש, האחות תהיה כאן, והיא תשגיח על שני הנאהבים’.

שאול לא ידע אם דבריה נאמרו ברצינות או לא.

“לא צריך אחות, אני אטפל בזה. הייתי חובש פעם, וממילא אין לי דברים חשובים באמת לטפל בהם עכשיו.”

הוא ניגש אליה, הכין פיסת צמר גפן טבולה בחומר חיטוי, הסיר את הפלסטר והוציא בעדינות את המחט מזרועה. הוא חיטא את המקום ולחץ מעט. “עוד מעט הדם ייעצר ותוכלי לגשת להתלבש. אפילו דאגתי לכך שיביאו לך את התיק.”

היא הביטה לתוך עיניו. ‘כמה נפלא היה אם הוא היה אוהב אותי, מסתפק בי, נמשך אליי. כמה זמן אוכל לחיות בריק הזה.’

“תודה,” היא קמה, “אני הולכת להתקלח ולהתלבש. זה ייקח כמה דקות. אני אשאיר את דלת חדר האמבטיה פתוחה מעט, ליתר ביטחון. תנעל בבקשה את הדלת החיצונית שתהיה לי פרטיות”.

“אי אפשר. זו מרפאה ולא בית מלון, אף על פי שזה נראה כך. אני כאן. את רוצה שאני איכנס איתך?”

כל שנות נישואיהם לא הייתה ביניהם אינטימיות כבאותה שעה. כל כך הרבה דברים השתנו בחייה ביממה האחרונה. היא חדלה לנסות להבין או להיאחז במה שהיה.

הוא היה שם מעבר לדלת החצי פתוחה, נעמד בפתח והביט בה. היא הסתבנה בסבון הריחני שהיה שם, ושטפה את עצמה. כשסיימה, נכנס שאול פנימה, נטל את המגבת הרכה, וקלט את גופה הרטוב לתוכה, בוחן את הכתם הכהה בזרועה במקום שבו דקרו אותה. הוא היה שם כשהוציאה מתיקה קרם גוף ריחני ומשחה את גופה העירום שהיו בו עדיין סימנים עגולים במקום שבו האיש שלו נגע בה קודם. הוא ניסה להביט בגופה דרך עיניו. ירכיה היו מלאות מעט אך עורה היה חלק ויפה. הוא לא זז משם כשהניעה את ירכיה בשעה שעטתה על ישבנה ועל שער ערוותה את התחתונים העדינים. הוא לטש עיניים. אולי הוא יראה עוד דברים. ביד מיומנת לבשה את החזייה, ומעליה – בגדים נקיים.

שאול היה שם כשהברישה את שערה והתאפרה, מביט בהתפעלות איך תוכנן של הקופסאות הקטנות משנה את חיוורון פניה ומדגיש את עיניה. הוא היה נטוע שם, בחדר האמבטיה הקטן, שמח שאדי המים נמוגו, ומנסה להביט נכוחה אל מבוכי הנשיות, אל פינותיה הנסתרות, כאיש שמתעמת עם פחדיו, במטרה להירפא. ‘אולי לא כדאי היה שהיא תתאפר,’ הוא נזכר לפתע שעליו לבשר לה בשורות רעות, ‘אולי היא תבכה והאיפור יימרח על פניה’.

לבסוף הוציאה מתיקה שקית של בד ובתוכה נעליים והוא רכן ועזר לה לנעול אותן. איש מהם לא שמע את נעליו הרכות של הרופא, שנכנס לחדר, עמד בשתיקה והביט אל עבר חדר האמבטיה, ובאיש שרוכן לרגלי אישה שלא אהב לדבר עליה באוזניו, ושהוא, שהכירהּ רק היום, היה בקי במתאר שדיה, במרקם העדין של קרסוליה ובהרכב הכימי של דמה.

לפרופיל הפייסבוק של נירה תובל הקליקו כאן

לרכישת הספר הקליקו כאן

 

אורחים בלב

אורחים בלב, הבלוג של: האורחים של "אמור"

בלוג האירוח של אמור. כאן יתארחו מפעם לפעם מי שמדברים אהבה שוטף ואין להם בלוג, כי אין בית בלי אורחים, ואנחנו הכי אוהבים לארח. 

סיפורים נוספים של האורחים של "אמור"

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר