על השקעות מניבות ואהבה

“היא רוצה רק זהב ויהלומים,” אומר לי ב’ הבן. “על כל חג וחגיגה.
“ואני קונה לה, בכיף, שלא תביני לא נכון! אני אוהב אותה. אני אוהב לשמח אותה…
אבל לא יכול להיות שזה יהיה המדד לכמה שאני אוהב אותה…”

ב’ הבן צודק.

הוא מוכן להשקיע הרבה כסף באושר של ב’ הבת, אבל האושר הוא קצר מועד וחולף, ומהר מאד היא תרצה עוד הוכחה.

ב’ הבת מנסה להרגיש אהובה.

לא שיש לה ספק שב’ הבן אוהב אותה. ממש אפשר לראות את זה עליו, תאמינו לי. אבל יש בה איזה בור לא מסופק, וככה היא יודעת למלא אותו… אבל רק לרגע, ואז הוא שוב מתרוקן.

וזה הביא אותי לחשוב על השקעה בזוגיות.

מהרגע שסימנו וי על הדבר הזה, הזוגיות, בין אם התחתנו או לא, מה אנחנו מוכנים להשקיע בה? כמה?

  • האם אנחנו מצפים שזה יעבוד על טייס אוטומטי מאותו רגע?
  • האם אנחנו מתעוררים להשקיע רק כשכבר יש צרות?
  • האם אנחנו משקיעים קבוע, אבל לא בדבר הנכון?

אני מכירה המון זוגות שעובדים בהשקעה הזו, שמתכננים עוד חופשה זוגית, עוד מסיבה, עוד טיול, עוד יציאה עם החבר’ה… שלא נחים שניה מפעילויות זוגיות, מהפחד שאם הם סתם ישבו לבד בבית, הם יבינו שמשעמם להם ביחד, שהאש כבתה.

לא שיש משהו רע בחופשה ביחד, כן?? אין גם שום רע באיזה טיול או יציאה. השאלה היא שאלה של מינונים, ומהמינונים אפשר ללמוד מה עומד מאחורי זה, אם זה כיף פשוט, או בריחה.

אז לא על ההשקעה הזו אני מדברת, וכמו שראינו, גם זהב ויהלומים לא עובד לבד, מעצמו.

זה החזיר אותי אלינו, אליי ואל הגבוה.

מהיום שהתחלתי את “שנות מלכותי”, לפני עשור ככה, הסבתי את המבט אלינו, והתחלתי לעבוד. בהתחלה הייתי צריכה לטפס על הרים, להמציא הכל מאפס, לפשוט את עורי בסכין, להפוך אותו וללבוש אותו מחדש, לבחון את ההתקדמות שלי כל יום ולעשות תיקוני מסלול.

נשמע קשה? בוודאי. מתיש? בהחלט!

אבל הפרס בסוף… הוא היה שווה לי את זה. שווה לי הכל.

אחר כך כבר הכל נכנס למסלול, ולכאורה יכולתי להכניס לקרוז קונטרול, אבל מלכה אמיתית לא סומכת על טייסים אוטומטיים.

לא היה יום מאז שבו הורדתי את העיניים מהדבר הזה, תמיד לומדת, תמיד מקשיבה, תמיד מדייקת.

לפני כמה זמן הגבוה תפס את העיניים שלי (טוב, גם את השפתיים) ואמר לי: “עובר עליי יום מעאפן. אני ממש צריך שתחבקי אותי הרבה היום. אני צריך להרגיש אהוב.”

וזה הדבר. זה הפרס. זה מה שהיה שווה את ההשקעה.

לא שלא יהיו לו או לי ימים מעאפנים, לא שתמיד הזרקור שלי יהיה בווליום שהוא זקוק לו באותו רגע, או ההיפך… אבל כשזה קורה, כשמישהו מאיתנו צריך משהו מהשני, הוא לא צריך לאותת את זה בכל מיני צורות לא מיטביות כמו להיות קצר ועצבני. הוא יודע בוודאות שהשני יהיה שם בשבילו, והוא יכול פשוט לתקשר את זה.

השבוע אמרתי למישהו מהאנשים שלומדים אצלי קצת, שאם הגבוה צריך אותי, יישרף העולם, והוא יבוא אצלי לפני הכל.

חיוך עצוב עלה על פניו של הבחור, והוא אמר לי: “מה לא הייתי נותן בשביל לשמוע את המשפט הזה…”

אז חשבתי לעצמי – למה לא כולם משקיעים עשר דקות ביום בזוגיות שלהם? למה מגיעים למצב שצריך לשבת אצלי עם חיוך עצוב?

ואז הייתי ישרה עם עצמי, וגם איתכם, והודיתי בזה שהחיים סידרו לי שיהיה לי הרבה זמן פנוי וחוסר דאגה, כדי שאוכל להתעסק עם זה בכלל. אבל זה בסדר, כי זה היה ועודנו הייעוד שלי, ואני הייתי צריכה להשקיע בזה כמו שמשקיעים בקריירה – ימים ולילות.

למי שאין את הלוקסוס הזה, או שזה פחות הקטע שלו, נשאר להאמין לי שאני יודעת מה אני אומרת, ולבוא ללמוד אצלי.

ואז התחלתי לחשוב על כמה ההשקעה שלי ושלו בזוגיות הזו, באהבה הזו, ממשיכה להניב פירות כל יום, והיא תמשיך להניב פירות אפילו אחרי שכבר יימאס לי מהטבעת האדומה המדהימה שהוא קנה לי, בזהב ויהלומים.

טוב, אני סתם מגזימה.

לעולם לא יימאס לי מהטבעת.

או ממנו.

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר