אמא שלי שמנה / גרייס מיכאלי

שנים רבות חשבתי שהערך שלי נמדד במשקל שלי

(כלומר, הפוך על הפוך – ככל שההיקף שלי גדול יותר, מגיעה לי פחות אהבה)

שלא כמו בסרטים הוליוודים, לא הייתה איזו גירלפרנד חכמה שתספר לי כמה שאני יפה מבפנים ומבחוץ, או שמי שיאהב אותי ירצה אותי בזכות מי שאני ולא למרות ההיקפים שלי. גם לא היה איזה סשן מייקאובר מטורף, בו באורח פלא אני משילה 20 קילוגרמים, נהיית בלונדינית מסוקסת והופכת לאדם שונה לחלוטין.

אז ניסיתי להתאים את עצמי לסביבה

ניסיתי למצוא אהבה בין מגוון הבחורים שנע בין כאלו שטרחו לציין שהיו יוצאים אותי אם “רק” הייתי מתחילה לעשות ספורט, לבין אלו שדחו אותי בלי יותר מדי הסברים – וכמובן הזן המחריד של אלו שרצו לצאת איתי כדי להגשים פנטזיה מפוקפקת שקשורה בפטיש שלהם לנשים שמנות.

המסע היה לא פשוט. בואו נגיד שהייתי מעדיפה לנשק שורה שלמה של צפרדעים במקום מה שנאלצתי לעבור כדי למצוא את ה”נסיך” שלי.

ואפילו שזה אכן סיפור נהדר ששווה לספר אותו, האהבה לה זכיתי בהיותי שמנה הגיעה קצת אחרת. למזלי מצאתי את בחיר ליבי שאוהב אותי לא למרות המשקל וגם לא בזכותו – אלא פשוט את האדם שאני.

אז איפה התחילו הבעיות?

כאשר נהייתי אמא.

יום אחד, יונתן, הבכור שלי בן הארבע, חזר הביתה וביקש שלא אאסוף אותו מהגן יותר, כי אחד הילדים אמר שאני שמנה.

הלם מוחלט.

מה ששמעתי היה: אמא, אני לא אוהב אותך. אמא, את לא טובה מספיק. אמא, את לא טובה מספיק כי את שמנה מדי.

התחלתי לצלול חזרה אחורה

פנימה

למטה

עמוק

לתוך התהומות שבהן הייתי לאורך כל החיפוש שלי אחר אהבה, לאורך כל התקופה בה ניסיתי להגדיר את הערך שלי באופן שאינו תלוי בדברים חיצוניים, ונכשלתי, כמובן.

היה הרבה יותר קל “להתחרע” על קופסאת קרמבואים מאשר להחזיק את עצמי מעל המים.

במשך חמישה ימים סבלתי. לא רק שהרגשתי לא אהובה, הרגשתי שאני לא באמת ראויה לאהבה שלו. איזו מין אמא כל כך שמנה שהיא מביכה את הבן שלה בצורה כזו?

אחרי שסיימתי לענות את עצמי (ולאכול את תכולת המקרר) ולנסות לחפש פתרונות לעניין האיסוף מהגן, קיבלתי החלטה. יש לי כאן הזדמנות לעצב את האהבה כפי שאני רואה אותה. יש כאן ילד קטן, שהוא עדיין לא “מעוצב”, שעדיין יכול לשנות את האופן בו הוא חושב או מושפע מהחברה. אולי זה שאני שמנה זה לא דבר נורא. או טוב. אלא זו פשוט עובדה. וכדי שנוכל לחיות איתה בשלום, אנחנו צריכים לקבל אותה. אני בשלב הזה כבר קיבלתי את עצמי והמשקל שלי, אבל זה לא היה מספיק. הייתי צריכה גם לאהוב את עצמי כדי שהבן שלי יראה ש”שמן/שמנה” הן לא הגדרות – זו לא המהות שלנו כבני אדם.

זו רק מילה, תיאור.

במקום להתאים את עצמי למסגרת או קריטריונים המוגדרים על ידי החברה ולפיהם מגיעה לנו אהבה, אני אצור תבנית שונה. בתבנית הזו, אנחנו נאהב אחד את השניה בלי קשר לגודל שלנו. אנחנו נאהב את אמא כי היא אמא טובה. אנחנו נאהב את יונתן כי הוא ילד נהדר.

אמא שלי שמנה

אחרי שהצלחתי להסביר ליונתן, החלטתי לשבת ולכתוב על זה ספר ילדים בשם “אמא שלי שמנה”, המתאר באופן הומוריסטי את הסיפור שלי עם יונתן.

לא אקרא לזה “המסע” שלי לאהבה, כי זה לא נכון. אין יעד מוגדר באהבה עצמית שאינה תלויה בסביבה. זו עבודה קשה, כל הזמן. אבל כל עוד אנחנו זוכרות וזוכרים לאהוב את עצמנו, לסלוח, לחמול ולהתאים רק לאמות מידה של עצמנו, אנחנו בדרך הנכונה.

גרייס מיכאלי היא מתרגמת ספרות, דוקטורנטית לספרות אנגלית, אמא של יונתן ונועם, לוחמת זכויות שוות לטוסיקים שמנים ואלופת פנקייקס (הכנה ואכילה).

את הספר ניתן לרכוש כאן https://headstart.co.il/project/66366

 

אורחים בלב

אורחים בלב, הבלוג של: האורחים של "אמור"

בלוג האירוח של אמור. כאן יתארחו מפעם לפעם מי שמדברים אהבה שוטף ואין להם בלוג, כי אין בית בלי אורחים, ואנחנו הכי אוהבים לארח. 

סיפורים נוספים של האורחים של "אמור"

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר