שישה חודשים / אמנון איתמר גוברין

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

תחילת הסוף

אחת בלילה, דצמבר 2018.

צלצול טלפון.

התעוררתי, חושש שמשהו קרה. העפתי מבט על סופיה, היא ישנה. זיהיתי את המספר של אבא ואימא. מוזר, חשבתי, הם הרי יודעים שכאשר אצלם אחת־עשרה בבוקר, אצלנו אמצע הלילה. בטלפון אימא שלי מרוגזת כפי שלא שמעתי אותה מעולם. אני משלים את המעבר משינה לערות תוך שאני שואל מה קרה, ומזכיר לה שאצלנו לילה. את אימא זה לא מעניין, מעברו השני של קו הטלפון בוקע שטף בלתי פוסק של תוכחה. “מה פתאום אתם עושים לי תור אצל רופא בדיוק על מפגש של גמלאי הרכבת?” אימא עבדה עשרות שנים ברכבת ישראל כמהנדסת בניין, וציפתה למפגש שהיה עתיד להתקיים בעשרים וחמישה בדצמבר. המחשבה שמא לא תוכל להגיע לאירוע הייתה מבחינתה איבוד הזדמנות שלא תחזור, ושבנה שדד ממנה. אני מחפש מילים, מרגיש כילד ננזף שנתפס בקלקלתו אחרי שעשה מעשה רע ואכזב את אימו שלא במתכוון. הרגשה של טעות אחת שמבטלת את כל הצלחות העבר, ואינני יודע מה לומר כדי לפייסה.

אימא ממשיכה, כמו רכבת ללא מעצורים: “תפסיקו לנהל לי את החיים מרחוק. מי עשה לי את התור הזה? אני לא צריכה שום עזרה כזאת,” היא מוסיפה בנימה ארסית שלא שמעתי ממנה מימיי. התור לרופא, למעשה, לא יתנגש כלל במפגש גמלאי הרכבת בדצמבר, אלא הוא נקבע לעשרים ושבעה בינואר. את התור קבעתי בעזרת ברק, חבר ילדות, לאחר כמה תקריות, שכל אחת מהן בנפרד הייתה חסרת חשיבות. שכן מי לא שוכח מדי פעם איפה הוא הניח את הארנק, הטבעת או המפתחות? אבל יחד ולאור התדירות שלהן, החלו לספר סיפור מדאיג. פעם, סיפרו השכנים, שראו את אימא מבולבלת במרכז חורב שקרוב לבית. במקרה אחר, שמעתי שהלכה לקנות לחם וחזרה עם חלב. בפירוט חשבון הבנק, שבו אני מיופה כוח, גיליתי שלא במתכוון שתי משיכות כספומט בנות ששת אלפים שקלים, שבוע אחרי שבוע, בעוד אימא אמרה שהוציאה כסף רק פעם אחת כדי לשלם לוורוניקה, העובדת הזרה שנמצאת אצלם מאז חודש מאי הקודם. כמה פעמים פחדה שאם היא תוריד את טבעת היהלום, מתנה מאבא, בלי לשים לב, היא תאבד אותה. אימא החביאה אותה, שכחה איפה, ואז חיפשה וחיפשה, מצאה ואיבדה אותה שוב. הצטופפותם של אלה גרמה לנו להחליט שיש לבדוק את העניין לעומקו.

אחרי כרבע שעה של “הפגזות”, סופיה, שבשלב הזה התעוררה גם היא, ואני, יודעים שמשהו לא בסדר עם אימא. לא בגלל הבלבול בין תאריך מפגש גמלאי הרכבת והתור אצל הרופא, שבאמצע הלילה חומק מאיתנו, אלא בגלל שזו לא הייתה אימא שלי. זאת שעוזרת תמיד, זו שחושבת על כולם קודם לעצמה, זאת שלא רוצה להטריח. תקיפות כזו ואי־רצון להקשיב היו רחוקים מאישיותה כפי שהכרתי אותה בארבעים וחמש שנותיי.

בתחילת ינואר אני קונה כרטיס טיסה לישראל עבור עשרים וארבעה בחודש. התוכנית — ללכת עם אימא לאותו תור לאבחון גריאטרי ביום ראשון אחרי שאגיע, ולהיערך למצב החדש — שעל־פי כל הסימנים, שיקף תהליך של הידרדרות קוגניטיבית איטית על פסי אובדן המודעות ההדרגתי של דמנציה.

שישה חודשים סוערים עברו עליי ועל משפחתי. יריית הפתיחה הייתה שיחת טלפון לא צפויה באמצע הלילה מאימא שלי, שבאותם רגעים נדמתה ששינתה את אישיותה הנינוחה והתומכת ונמלאה תוכחה וזעם כלפיי. הספר מעוגן באותם ימים גורליים, שבזמן התהוותם לא היה בידיי די זמן לעכל את מה שמתרחש בהם, להכיל את מנעד הרגשות או לעצור ולהתבונן בזיכרונות ילדותי שנקטעה, כאשר הפכנו ממשפחה של ארבעה לכזו של שלושה.

 

אמנון איתמר גוברין הוא איש משפחה ומהנדס היי־טק שחי בארצות־הברית, בן ליוצאי רומניה שימי ילדותו חלפו בחיפה, שבה גם למד בטכניון. אמנון מתאר את חוויותיו באופן חשוף ורגיש, בתקווה שספרו יעניק חיבוק, נחמה והשלמה לאלה ששייכים כמוהו לדור הסנדוויץ’, המטפל בהורים מזדקנים תוך כדי גידול ילדיו שלו, לאלה שמתגוררים מחוץ לישראל, רחוק מההורים, ולאלה שמשתייכים למשפחת השכול הישראלית. ספרו, “שישה חודשים” ייצא לאור בקרוב.

לדף הספר הקליקו כאן

אורחים בלב

אורחים בלב, הבלוג של: האורחים של "אמור"

בלוג האירוח של אמור. כאן יתארחו מפעם לפעם מי שמדברים אהבה שוטף ואין להם בלוג, כי אין בית בלי אורחים, ואנחנו הכי אוהבים לארח. 

סיפורים נוספים של האורחים של "אמור"

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר