אבק כוכבים / מיכל שטייניץ

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

 

רכובה על כתפיו הרחבות של אבי, לבושה פיג’מת פלנל ורודה, אני נישאת גבוה מעל העולם. רוח ערב נושבת מטלטלת את האוויר, ומתלתלת את צמרות העצים, ואני מתערסלת בעונג עם כל צעד ושעל של רגליו הארוכות.

רק לפני כמה דקות עוד שכבתי במיטתי, לבדי בחדר האפלולי, קפואה מפחד יללות התנים, קרקור הקרפדות ושאר קולות מוזרים שגודשים את לילות האביב האחרונים. שוב ושוב קראתי להורי, ובכל פעם מי מהם בא ומנשק נשיקת לילה טוב, ואחר כך בא השני… שוב אני מבקשת שיישארו איתי ואמי מתרצה, גם אם בחוסר סבלנות, ויושבת על קצה המיטה ושרה לי עוד שיר, ועוד אחד… אחותי הגדולה כבר נרדמה מזמן, אבל אצלי העייפות לא יכולה לַפַּחד. אמי אומרת שאני מנדנדת ושאי אפשר ככה יותר, ואני לא יכולה לשגע אותה בלי סוף, שאשכב במיטה עד שאירדם. אבל השינה מפחדת מפני הלילה הזה וחוששת להתקרב.

לבסוף אני שומעת את אבא אומר “זה לא יכול להימשך כך. אין ברירה, צריך לקחת את הילדה לטיול חושך. זה ירגיע אותה ואחר כך תוכל לישון.”

“לא יהיה לה כוח לקום מחר לגן,” מנסה אמי למחות.

“אבל ממילא היא לא נרדמת,” הוא מתעקש, ומבטיח בטון מפייס “אני יודע שכבר מאוחר, אל תדאגי, נעשה את זה קצר!”

ו־הופ הוא מניף אותי מהמיטה, עם הפיג’מה והכול, מעמיס אותי על כתפיו הרחבות תוך שאמי משחילה נעלי בית לרגלי המשתלשלות על חזהו, וכבר הוא מסתובב לכיוון דלת הכניסה, משתופף מתחת למשקוף כדי שראשי לא ייפגע, ואנחנו יוצאים אל הערב.

מהרחוב המואר אנחנו פונים אל שביל העפר, החול הזהוב מתבלט בבהירותו על רקע כהות השדות והפרדסים. בחושך העולם משנה את פניו, המרחקים מתמתחים והצורות מתערפלות ויש הרגשה של בעבוע בבטן. ממרום מושבי אני מסבה את ראשי לאחור ורואה את ביתנו הולך וקטֵן יחד עם שאר בתי היישוב שאורותיהם נדלקים בהדרגה. בשיפולי הרקיע נותרו פיסות אדמדמוּת וחריצים דקים אחרונים של אור שכאילו נשכחו מאחור כשהשמש הלכה לישון. מעלי  המוני כוכבים מנצנצים מתוך הים העמוק והכחול של השמים.

“אבא, למה הכוכבים רועדים?”

“כי התלתלים שלך מדגדגים אותם.” הוא מנענע את כתפיו בכוונה רבה, מנער אותי מצד לצד ואני מצחקקת בהנאה. “אם תמשיכי לצחוק ככה, גם השמים יתחילו לצחוק, ואז ינשור עלינו אבק כוכבים, ואת יודעת מה יקרה אז…”

“מה יקרה?” אני שואלת, ובתשובה הוא מתעטש ברעש גדול עם דילוג קטן, ואומר בקול מאנפף: “מממממ, הנה כבר יש לי אבק כוכבים באף. אאאאאפצ’י!” הוא מפיק עיטוש גדול יותר ומקפיץ אותי שוב “א…א…א… אהפצ’י!” אני מהדקת את  ידי הכרוכות סביב ראשו וצווחת בעונג, יודעת שהוא סתם אומר, ושכוכבים לא צוחקים, והשיער שלי בכלל לא מגיע עד השמים, אפילו שממקום מושבי אני מרגישה ממש קרובה לשם.

אנחנו ממשיכים לעלות בשביל, פנֵינו לכיוון החורשה שעציה נראים עכשיו כמו חומה שחורה. אבא אומר שכשנגיע לראש הגבעה, נהיה ממש גבוהים ונוכל לראות את כל המושב.

“זו הגבעה של המושב, אבא?” אני רוצה לוודא את מיקומנו.

“כן. זו הגבעה של המושב, וגם המושב של הגבעה. החורשה, והאדמה, והשמים שמעלינו, כל אלה היו פה קודם, מזמן, לפנינו ולפני שהיישוב הוקם. כמו שאמא ואני היינו קודם, לפנייך, ואת הבת שלנו. אז אפשר להגיד שהמושב הוא כמו הבן של הגבעה ושל האדמה.”

“אבל זה המושב שלנו, נכון, אבא?” אני צריכה לוודא.

“נכון, אלמה. זה המושב שלנו. וגם אנחנו שלו. אנחנו אמנם גרים פה, וכך גם שאר שוכני המקום, בעלי החיים, והצמחים… הם השכנים שלנו ואנחנו צריכים ללמוד לחיות איתם, להכיר לכבד את העולם שסביבנו” אבא מחווה בידו בתנועת קשת רחבה סביבנו, ומיד חוזר לאחוז בקרסולי. “וזה מה שאנחנו עושים עכשיו.”

ליתר ביטחון אני ממהרת להבהיר את נושא השייכות:

“ואתה אבא שלי, נכון אבא? רק שלי.” אני קובעת.

“כן, אלמתי. ברור, אני אבא שלך!” הוא מצהיר, אבל מיד מוסיף למורת רוחי, “וגם של אחותך.” דווקא העדפתי לשכוח אותה ברגע זה.

“תקשיבי.” אבא אומר. אנחנו פוסעים בדממה. אוזנינו כרויות לרחשי החושך שמתעורר לחיים. תנשמת משמיעה המיה אי־שם למעלה. צפצוף דק ממרחק. משהו כבד נושר אל האדמה ברעש טפיחה עמום. הצלילים גוברים ומתגודדים סביבנו. צווחה גבוהה ממש לידנו מקפיצה אותי ואני נצמדת חזק אל ראשו. “מה זה, אבא? מה הרעש הזה?” קרקור צרוד ועז בוקע אי־שם.

“אה, זה? זה אדון קרפד,” מסביר אבא, “הוא קורא לגברת קרפדה לבוא לטבול איתו בשלולית. את מבינה, בגלל החושך היא לא יכולה לראות אותו, אז הוא צריך לקרוא לה בקול רם.” אבא מספר על הקרפדים וראשניהם ושיעורי השחיה, ואני מקשיבה.

פתאום עובר מעל ראשינו רחש בחש, מטס מהיר של צללים כהים מבליחים מתוך החושך, משחירים לנגד אור הירח. צווחה נמלטת מפי ואני מצטמררת ורוכנת נמוך ככל האפשר, עד שסנטרי נעוץ בקודקודו של אבי.

“אלו עטלפים שעפים מעלינו,” הוא מפרש, “וזה סימן שהגענו לעץ העטלפים.”

“מה, כמו עץ תפוזים רק של עטלפים?” אני נדהמת, “הם גדלים על עצים?” ואבא צוחק.

“לא, אבל הפירות שהם אוהבים לאכול דווקא כן. הם אוהבים שסק ממש כמונו, וגם תאנים ותמרים, ואפילו גולגולים של אזדרכת ופיקוס, אפילו שבשבילנו, בני האדם, הם רעילים ואסור לנו לאכול אותם! את יודעת את זה, נכון?” הוא מוודא. ואני מהנהנת לתוך קודקודו, אפילו שבכלל לא ברור לי אם ידעתי את זה או לא. “אבל בשביל העטלפים זה מעדן.” ואבא מצביע על עץ גדול שנראה כמו גוש שחור ענק באפלה המתעבה

“הנה, לזה אנחנו קוראים עץ העטלפים. עץ השסק הגדול הזה הוא כמו מסעדה לעטלפים והם באים לכאן בלילה, בזמן שאנחנו ישנים, כדי לאכול את הפירות. אם נעבור פה בבוקר, נוכל לראות את הגלעינים והשאריות של השסק שזללו בלילה מוטלים מסביב על האדמה. נכון שלא יפה לזרוק שאריות על הרצפה, אבל לעטלפים אין נימוסי שולחן, ובעצם הם עוזרים ככה לטבע, וגם לנו, כי כשהם מפזרים את הגלעינים על הקרקע הם בעצם זורעים עצים חדשים. בטח בזכותם בכלל צמח פה פתאום באמצע החול עץ השסק הזה, שגם אנחנו אוהבים לאכול ממנו. אז בואי נגיד להם תודה.” אני גם אוהבת שסק, אז עכשיו אני חושבת שהם דווקא חמודים. אנחנו מנופפים להם לתודה וממשיכים בדרכנו.

כוכבים זעירים קורצים אלינו משולי הדרך. מהבהבים מתוך הצמחייה. אבא עוצר ומוריד אותי אל הקרקע. “רוצה כוכב ביד?” הוא שואל, ואני מהנהנת במרץ. הוא רוכן ליד שיח ומפשפש בו ולבסוף שולה משם כתם אור קטן ומהבהב. בידו האחרת אוחז בכף ידי ומקער את אצבעותי ומניח בעדינות רבה בגומת כף היד את כתם האור, ותוך כך מספר לי על גלית הגחלילית הפיה הקטנה שמחפשת בלילה את חברותיה הפיות, ולכל אחת מהן פנס זעיר וביחד הן יוצאות למסיבת ריקודים.

אחר כך אנחנו רוצים להמשיך בדרכנו ואבא מרים בזהירות את הגחלילית ומניח אותה בכיס חולצת הפיג’מה הורודה שלי. ואני חושבת איך יהיה לה נעים שם בכיס הפלנל, ואיך אתן אותה במתנה לאמי כשנשוב הביתה. משב רוח פתאומי מסכסך בענפי השיחים והעצים שנענים בגרגור נמרץ. הקרפד קורא, כלב נובח במרחק, וניסור צרצרים חד וצורמני מרעיש את האוויר בקצב קבוע.

“זוכרת את המוזיקה של קרנבל החיות?” שואל אבא ומניף אותי שוב למרומים שעל כתפיו. “אז עכשיו זהו קרנבל החיות של הלילה. ככה החיות מארגנות לעצמן מסיבה. אין להן טלפון להודיע אחת לשנייה, אז הצרצר מחצצר לצרצרת, הגחלילי מדליק פנס כדי להראות לגחלילית את הדרך, והקרפד קורא לקרפדת. וכשהם מוצאים זה את זה יש שמחה גדולה ורעשנית. את שומעת כמה שמח להם?”

אנחנו ממשיכים בדרך ומרחיקים עד החורשה, עד לקצהעולם. ואז אנחנו נעצרים ומביטים סביב. במרחק אורות קטנים ועמומים כמו פנסי הגחליליות. “שם הבית שלנו, במרחק.” אומר אבא, “שנחזור?”

ואז נשמע הצחוק! הוא מגיע מהחורשה. האם אלה צהלות פרועות של ילדים? במהרה מצטרפות לצחוק הצווחני יללות עולות ויורדות, רגע קרובות ורגע נמוגות במרחקים. פעמים צליל בודד ופעמים מקהלה של ממש, והכול מהדהד ומתעתע, וכולי נרגשת ונרעשת.

“אבא, למה יש ילדים בחורשה בלילה?”

“אלה לא ילדים, אלמה, ילדים ישנים בשעה כזאת. טוב, חוץ ממך כרגע. אלה תנים. הם כמו כלבים קטנים שלא גרים בבית של אנשים, אלא ביער, בטבע. בזכות היללות הם יכולים לדבר זה עם זה גם כשהם רחוקים מאוד. לכן גם אנחנו שומעים אותן חזק כל כך.”

“הם מפחידים אותי.” אני מצטמררת.

“ואת מפחידה אותם! הם קטנים, ומנקודת המבט שלהם אנחנו, בני האדם, יצורים גדולים ומפחידים. ומשום שהם מפחדים מאיתנו, הם חיים להם במחבוא, בחורשה. בשעות היום הם מתחבאים מאיתנו, ובלילה כשהם יוצאים לבלות, אנחנו לא יכולים לראות אותם כי חשוך.”

“אבל אני לא מפחידה, אבא, אני לא עושה כלום.”

“נכון, אבל הם לא יודעים את זה. הם לא מכירים אותך בכלל. הם רואים אותך ככה גבוהה, על הכתפיים שלי, והם חושבים שאת דינוזאור או מגדל, או מטוס… או אולי הם חושבים שאת אלוהים?!”

“חחח… אני בכלל לא אלוהים, אני רק ילדה קטנה,” אבל באותו רגע ממש אני מרגישה מאוד אמיצה וגיבורה, ואולי גם קצת אלוהימית, ויש לי מין בעבוע בבטן מרוב התרגשות ומרוב גובה, ואני מזדקפת על הכתפיים  של אבא ומותחת את ראשי אל השמים, כיאה לאלוהימית.

ואחרי כמה רגעים העייפות יורדת עלי, ואני מניחה את סנטרי על ראשו, והתנועה הרכה מתחתי מערסלת וממסמסת… מנמנמת…

ופתאום אני מבחינה בצורות מוכרות שמסתמנות מתוך החושך, והנה הבית שלנו, ממש ממול. ואמא עומדת לפני הדלת אומרת משהו לאבא. בכלל לא הרגשתי שעשינו את דרכנו חזרה, ואני קצת עצובה שהטיול הגיע אל סיומו, אבל גם קצרת רוח לספר לאמא על הפיה הגחלילית הזוהרת שלי, ואני רצה אליה, אצה להוציא את פיית האור הקטנה מכיס הפיג’מה כדי להראות לה, ולתדהמתי בכף ידי מונחת חיפושית אפורה. בכלל לא מאירה. לא יפה. לא פיה. חיפושית סתם. מזל שאמא מאמינה לי ונוטלת את החיפושית בזהירות מכף ידי ומניחה אותה בתוך אחד העציצים שבמרפסת כדי שיהיה לה מקום טוב לישון בלילה, ומובילה אותי למיטה, מחבקת ומבטיחה שמחר בערב, אחרי שנת לילה טובה יהיה לגחלילית שוב כוח להאיר מחדש.

אני שוכבת במיטה כרוכה בשמיכה ובחושך, מרגישה מעוטפת ומלוטפת, ומאזינה ליללות התנים ששרים לי שיר ערש דרך החלון הפתוח, וחושבת על החיות רוקדות במסיבה בחורשה לצלילי קרנבל החיות של סן סנס, והפיות הגחליליות מניפות את פנסיהן להאיר להן…

באמת, לאן נעלמו כל הגחליליות? אני תוהה עכשיו. כבר שנים לא ראיתין. הן נעלמו מעולמי יחד עם יללות התנים בלילה. ולאן התפוגגה תחושת הביטחון המוחלט שאפפה אותי ביושבי נישאת על כתפיו של אבי בטיולי הלילה ההם. מה לא הייתי נותנת כדי להרגיש שוב את הנשגבות ההיא, כשאבי קרא לי אלוהימית, את הביטחון ללא מיצרים, את ההבטחה הפתוחה לעתיד.

אני מבטיחה לעצמי שגם את ילדי שלי אקח לטיולי היכרות עם הלילה, להראות לו בחושך את כל הדברים.

מתוך הספר : שיעור בפרספקטיבה

לדף הפייסבוק של הספר הקליקו כאן

לדף הפייסבוק של מיכל הקליקו כאן

 

אורחים בלב

אורחים בלב, הבלוג של: האורחים של "אמור"

בלוג האירוח של אמור. כאן יתארחו מפעם לפעם מי שמדברים אהבה שוטף ואין להם בלוג, כי אין בית בלי אורחים, ואנחנו הכי אוהבים לארח. 

סיפורים נוספים של האורחים של "אמור"

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

תוייג בתור:

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר