פריז, הרובע הרביעי, שישה־עשר ביולי 1942, 06:00
“לפי הרישומים שלנו, חסרה כאן מישהי, מוניק. נערה בת שבע־עשרה.”
אני מתכווצת במקומי ונצמדת בחוזקה לקיר, מרגישה את חספוס הטיח מבעד לבד כותונות הלילה הדק אשר לגופי, עד כי נראה לי שהאבנים הקטנות שבקיר חורצות ופוצעות את גבי. כפות ידיי מכסות את פי על מנת שלא אצעק מפחד, ועיניי פקוחות בבהלה, אבל זה לא משנה, ממילא אינני יכולה לראות כלום באפלה.
“שלחתי אותה מוקדם שתלך לעמוד בתור למכולת ברחוב קפון, צריך להגיע לשם היום משלוח של קמח ושמן.” אני שומעת את קולה של אמי עונה לזר מבעד לדלת העץ הקטנה הכולאת אותי.
רק כמה דקות, או אולי יותר, חלפו מאז שנשמעו הדפיקות החזקות על דלת הדירה שלנו וקריאות משטרה! לפתוח! רצתי יחפה במסדרון וראיתי את אבא יוצא מחדר השינה שלהם בהליכה איטית, לובש את חלוק הבית החום שלו ומביט בי מבט מרגיע.
“מהר, את ג’ייקוב.” אמא טלטלה אותי מעמידתי בפתח, כשהיא אוחזת את ידי בחוזקה ולוחשת לי בדיבור מהיר לקחת אותו ולהתחבא.
“מה עם הילד, ג’ייקוב, בן שמונה?” נשמע קול זר נוסף, כאילו הוא עובר וקורא מתוך רשימה מוכנה מראש, ואני מתכווצת עוד יותר במחבוא הקטן.
“הוא בחדר השני עם האבא, אורז איתו את המזוודה, תזרז אותם.”
הוא לא היה מוכן לבוא איתי. אני משפשפת את זרועי במקום שבו אחזה בי אמא ומרגישה שדמעה זולגת על לחיי. הוא נצמד אליה בכוח, סירב להיפרד והתחיל לבכות בעוד הדפיקות על הדלת התגברו, עד שלא הייתה לי ברירה וברחתי מהמסדרון, משאירה אותו לחבק את רגלה בעודה מנסה להרגיעו.
רעש הדלת הנפתחת וקולות הגברים שבכניסה הדהדו באוזניי כשרצתי אל המזווה, התכופפתי לישיבה והשתחלתי אל פינת המחבוא של ילדותי, כשאני סוגרת אחריי בזהירות את לוח העץ ומשעינה את ראשי על ברכיי בחושך.
אצבעותיי ממוללות בלי הפסק את בד כותונת הלילה, רק שלא אשמיע רחש.
“מתי היא תחזור?”
“ביקשתי ממנה ללכת לאחות שלי ברובע השני, כך שהיא תחזור רק אחר הצהריים.”
“אתה מאמין לה?”
למה דווקא אותנו? תלכו מכאן, לכו תיקחו משפחה אחרת, לא אותנו, יש את משפחת ז’ק, בבניין ליד, במספר ארבעים ואחת, קומה שלישית. למה בחרתם לקחת אותנו? שרק לא תצא לי צעקה. אני תוחבת שוב את כף ידי אל פי, הופכת אותה לאגרוף ונושכת אותה עד זוב דם. לכו אליהם, לא עשינו לכם שום דבר רע.
“אפשר לשאול את השכנה מהדלת ממול. לך תדפוק אצלה בדלת ותשאל אם היא ראתה את הנערה יוצאת.” ממשיך הזר עם המילים האיומות שלו.
היא תגן עליי, היא חייבת להגן עליי, תמיד היא מרשה לבן שלה ללמוד איתי ביחד, אפילו שאנחנו יהודים ושאני כבר לא הולכת לבית ספר. היא אפילו אומרת שזה נורא, ושהמלחמה הזאת כבר נמשכת יותר מדי זמן. לנשום בשקט, עוד נשימה ועוד נשימה.
“שאלתי את השכנה. היא אומרת שהיא לא ראתה אותה יוצאת הבוקר, ושהיא אף פעם לא שולחת אותה כל כך מוקדם.”
רק שלא יחפשו אותי, רק לא זה. כל גופי מכווץ בעודי מכסה את אוזניי בכפות ידיי, מנסה למנוע מן הקולות האיומים להלום בי כשהם חודרים מבעד ללוח העץ הדק המפריד ביני לבינם. כבר כמה ימים שאמא אומרת לאבא שיש שמועות שמתכוננים לקחת את היהודים למזרח, מדברת בלחש בשולחן המשפחה לאחר ארוחת הערב, מקפידה שג’ייקוב לא ישמע וישאל שאלות. ואבא עונה לה בדיבור הסמכותי שלו שאלה רק שמועות ושזה לא יקרה, שאנחנו אזרחים צרפתים ושהגרמנים לא יעזו לעשות כזה דבר. אני לא רוצה לנסוע למזרח. ציפורניי אוחזות בחוזקה ברגליי המקופלות, שורטות אותן, ואני נצמדת עוד לקיר, רוצה להיעלם בתוכו, שלא יחפשו אותי.
“תחפש אותה.”
לא לנשום, רק שלא ישמעו את הנשימות. לא לזוז, לעצום עיניים חזק־חזק, תחשבי על הסיין בקיץ של לפני המלחמה, עד כמה הוא יפה בשמש. לא לצרוח. תכניסי שוב את היד לפה, לא לרעוד, הם ישמעו את הרעידות.
“את לא מתכוונת לעזור לו לארוז את המזוודה? רק מזוודה אחת למשפחה, במזרח יספקו לכם את כל מה שאתם צריכים.”
“לא, אני רוצה להשגיח על כלי הכסף של המשפחה.” אני שומעת את קולה של אמא, ונקישות נעליה על רצפת העץ במטבח, צמוד למחבוא שלי.
“מצאת אותה?” הזר מרים את קולו.
“היא לא כאן, והשכנה טועה. שלחתי אותה מוקדם בבוקר, תשאלו את המשגיחה בכניסה לבניין.”
“תרד ותביא את המשגיחה, אתם צריכים למהר.”
רק לא אודט השומרת של הבניין. מאז שהייתי ילדה, אני מפחדת ממנה. תמיד היא צועקת עליי ועל ג’ייקוב. כמו נמר היא אורבת לנו מתוך החדרון הקטן שבתחתית המדרגות, שם היא גרה. היא מזנקת לעברנו, כשאנחנו נכנסים דרך הדלת הגדולה וצוחקים או משחקים תופסת בחצר הפנימית, שואגת עלינו שאנחנו לא מחונכים ועושים רעש. לא לרעוד, לחשוב על משהו אחר, לנתק את המחשבות, לא להיות כאן בחושך, רק שלא ישאלו את אודט.
“את לא מתלבשת? לכי להתלבש.” הקול של הזר האיום הזה לא מפסיק.
“רגע, אני ממתינה שהם יסיימו לארוז, עוד רגע.”
כל כך הרבה רעש של צעדים בבית ושל קולות זרים, מכים על רצפת העץ, מתקרבים ומתרחקים כמו עוברים בין החדרים. עם כל רעש של דלת אני מתכווצת עוד טיפה, ממתינה לחריקה אשר תפתח את דלת העץ הקטנה ותגלה אותי.
“של מי הנעליים האלו? של הבת שלך? איך היא הלכה בלי נעליים?”
וקול חבטת נעליים נשמע על הרצפה.
“היא לקחה את הנעליים שלי, הנעליים האלה כבר לוחצות לה כשהיא צריכה לעמוד עליהן שעות.”
“זה בגלל שהיא יהודייה מפונקת.”
עוד רעש של צעדים ועוד דלת נסגרת, ואני מתכווצת יותר ויותר בחושך.
“את ראית את הבת שלנו יוצאת הבוקר מוקדם מהבניין למכולת ברחוב קפון?”
“אל תשאלי אותה, אני שואל אותה. את ראית את היהודייה יוצאת? כי אנחנו מפנים אותם.”
הדמעות זולגות על לחיי. אני לא רוצה שיחפשו אותי, אני לא רוצה להיות יהודייה, אני רוצה להיות סתם נערה אלמונית. למה הם באו בכלל? למה הם לוקחים אותנו? גופי רועד, וכל כך קר לי.
“היהודייה? כן, היא יצאה הבוקר. כעסתי עליה שהיא יוצאת כל כך מוקדם, אבל החצופה לא רצתה לומר לי לאן היא הולכת.”
לחזור לנשום, נשימות קטנות.
“אז מה לעשות, להמשיך בחיפוש?”
לנשום בשקט, לא לזוז.
“לא, אנחנו צריכים למהר, יש לנו עוד משאית שלמה להעמיס ביהודים לפינוי, כבר יתפסו אותה ברחוב ויעמיסו אותה.”
נקישות הנעליים של אמא נשמעות במטבח, הולכות ומתרחקות, הופכות לחלשות יותר ויותר.
“תתני לשכנה את המפתח לדירה, היא תשמור עליה עד שנשוב.” אני שומעת את אבא אומר לאמא לפני שהדלת נטרקת. ואף שאני ממשיכה להתאמץ ולהקשיב מתוך מחבואי, אני לא שומעת יותר שום קול בתוך הדירה, רק את הבכי של ג’ייקוב מחדר המדרגות ואת מילות ההרגעה של אמא, עד שגם הן אינן נשמעות יותר. אסור לי לצאת מהמחבוא.
* * *
זהו תחילת סיפורה של מוניק, נערה יהודייה בפריז של שנת 1942, אשר נמלטת על חייה ותעשה הכול על מנת לשנות את זהותה ולשרוד.
