תְּמוּנוֹת בְּאַלְבּוֹם
בָּלָדָה לְזֶה שֶׁחָזַר
זִכְרוֹנוֹת דּוֹהִים כְּמוֹ תְּמוּנוֹת בָּאַלְבּוֹם
רַק מִי שֶׁהָיָה שָׁם יוֹדֵעַ
הַצֶּבַע שֶׁל הַכְּאֵב, הָרֵיחַ שֶׁל הַפַּחַד
אַתָּה קְצָת מַפְסִיק לְהִתְגַּעְגֵּעַ.
וּבוּשָׁה עֲמוּמָה מְכַסָּה אֶת הַכֹּל
וְאוֹכֶלֶת אֶת הָאוֹר וְהַכּוֹחַ
כִּי לֹא מַסְפִּיק שֶׁחָזַרְתָּ מִשָּׁם
עַכְשָׁו גַּם הִתְחַלְתָּ לִשְׁכֹּחַ.
אָז אַתָּה מְנַסֶּה לִחְיוֹת לְיַד הַחַיִּים
לְהַעֲבִיר אֶת הַשָּׁנִים דַּקָּה אַחַר דַּקָּה
וּלְקַוּוֹת שֶׁכֻּלָּם מִסְּבִיבְךָ לֹא רוֹאִים
שֶׁאַתָּה בְּסַךְ הַכֹּל רַק קְלִפָּה רֵיקָה.
וְרַק בְּרֶגַע אֶחָד מְיֻחָד
כְּשֶׁכָּל הָאָרֶץ נִמְלֵאת צְעָקָה
הַכְּאֵב פִּתְאוֹם מֵרִים אֶת הָרֹאשׁ
דֶּרֶךְ שְׂמִיכַת הַשְּׁפִיּוּת הַסְּדוּקָה.
גַּם נְעוּרִים דּוֹהִים כְּמוֹ תְּמוּנוֹת בָּאַלְבּוֹם
וְרַק מַחְשָׁבָה אַחַת לֹא יוֹצֵאת לְךָ מֵהָרֹאשׁ
אֵיךְ בַּתְּמוּנוֹת בָּאַלְבּוֹם הֵם כֻּלָּם נְעָרִים
וְאַתָּה כְּבָר בֶּן שְׁלוֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ.
…
במבצע ״צוק איתן״ הקמתי עם חברות את ״סיירת אמהות״. עד לסיום המבצע יצאנו מדי שבוע לעוטף עזה עם כלי רכב עמוסים בכל טוב, והגענו לכל מי שביקש, וגם לכאלה שלא. אמהות ונשים של חיילים פנו אלינו, ואנחנו נענינו. אין מגבות? מחר יהיו, בתוספת סבונים ריחניים וארגזי מאפים חמימים. המטען לטלפון נשבר? מחר יהיו סוללות ניידות לכל הגדוד, וגם מטענים. ישבנו בבטוניות בזמן מטחי פצמ״רים וערכנו קבלת שבת במחסום סופה.
כשהסתיים המבצע, נותרו בחשבון הסיירת אלפי שקלים רבים. תרמנו אותם לבתים לחייילים בודדים. בבית של בנג׳י, ברעננה, הקמנו שלושה אזורי ישיבה בחוץ, עם סוככים, לזכר שלושת החיילים הבודדים שנפלו במבצע: סמ״ר שון כרמלי, מרעננה, סמ״ר ג׳ורדן בן סימון וסמ״ר מקס שטיינברג.
את השיר הזה כתבתי דווקא כדי לזכור את אלה שראו את התופת במו עיניהם, וזכו לחזור, אבל משהו מהם נשאר שם.
יהי זכר הנופלים ברוך.
