הבוקר

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

“מחר ב – 6.00 בבוקר את אצלי.”
המילים נזרקות לי אל תוך המסך בזמן שאני קוראת פוסט בענייני חיבוקים.
השפתיים שלי נמתחות לחיוך, בכלל בלי שביקשתי מהן.
למרות מעוף הכנפיים שהולך ומתחזק לי בבטן, אני מתאפקת, לא נכנסת אל ההודעה בשלמותה, כראוי לחינוך שלו.
אני מסיימת לקרוא את הפוסט שגורם לי רצון להיות כבר עכשיו בחיבוק המוחץ שלו, ונכנסת להודעה שלו
המפרטת איך עלי להגיע אליו למחרת בבוקר ואיך למצוא את המפתח ולהיכנס אליו.
“ולו את מספרת לאן את הולכת רק כשאת בדרך לרכב שלך.” במילים הללו הוא מסיים את ההודעה.
מההתרגשות אני שוכחת לשלוח לו הודעה וכעבור כמה דקות “אני מחכה” מציץ לי מהשם שלו בטלפון שלי.
“מתנצלת, אדון שלי. הדופק אצלי לא במקומות הנכונים מאז ההודעה שלך.” אני שולחת בתוספת סמיילי של אהבלה,
“ברור שאגיע. מקווה שאצליח לישון הלילה.”
הסימנים בהודעה הופכים תוך רגע לכחולים ובראש שלי אני רואה את הסימנים הכחולים הללו נטמעים בי.
את השעון אני מכוונת ל 4.45, כשאני מנסה להיזכר מתי קמתי בשעה הזו, אולי בתור נערה, לעבוד בשדות בכותנה, או שמא הלכתי לישון אז.
השינה שלי חלשה מאד, חוששת שלא אתעורר מהשעון. לבן זוגי, לא ממש מפריע כל התזוזות המוזרות שלי והוא כנראה חולם חלומות מתוקים, כי רוב הזמן הוא מחייך בעיניים עצומות.
שניה לפני שהשעון מצלצל לי אני מתעוררת, או אולי הוא צלצל וכיביתי אותו מבלי לשים לב במהירות של ציטה.
אני נכנסת למקלחת, מצחצחת שיניים, משפשפת את עצמי עם ליפה.
כשאני מתנגבת אני מרגישה את הלב מנסה לצאת לי מהגוף, ואיך כולי רטובה, גם במקומות בהם אני כבר אמורה להיות יבשה.
אני מתלבשת, משתדלת לעשות הכל בשקט כדי לא להעיר את האיש שלי שישן לו.
הסנדל נשמט לי לרצפה והוא פוקח עין, ” לאן את הולכת בשעה כזו?” הוא מתעורר ברגע כשהוא רואה אותי לבושה. “מה השעה בכלל?” הוא מציץ בנייד שלו וחוזר להביט בי. “מה קרה?” הוא שואל בפנים מעט מודאגות כשהוא רואה שהשעה 5.15.
“לא קרה כלום.” אני רוכסת את הסנדלים שלי ושמה על הכתף שלי את התיק שהכנתי אמש, “לא הצלחתי לישון הלילה, אז אני יוצאת לסיבוב קצר.”
“את רוצה שאבוא אתך? את בטוחה שהכל בסדר?” הוא מתיישב על המיטה ואני רואה את המצח שלו מתקמט. “אני לא מכיר אותך ככה, לא מצליחה לישון בלילה ובטח לא קמה כל כך מוקדם בגלל זה.”
“לכל דבר, מסתבר, יש פעם ראשונה, אני ממש בסדר, אני הולכת ואדבר אתך עוד מעט.” אני מנשקת אותו על שפתיו, מעט ארוך מהרגיל ויוצאת.
אני נכנסת לרכב שלי, מרוגשת מאד, שמה את המוזיקה שתגרום לי לנסוע רגוע באופן יחסי ולוחצת על הגז.
הפעם הוא ביקש שלא אסמס, מתי אני יוצאת ומתי אני מגיעה. א
ביציאה מהעיר אני נעצרת בתחנת אוטובוס קרובה ומסמסת לבן זוגי “האדון שלנו קרא לי לבוא אליו הבוקר וביקש שאיידע אותך רק כשאהיה בדרך אליו, אז תמשיך לישון בשקט.” מוסיפה סמיילי מחייך מאד ונשיקה.
מכניסה את הטלפון לתיק וממשיכה בנסיעה אליו.
השירים ששמתי לי בפלייליסט לנסיעות שכאלה לא באמת מרגיעים לי את הדופק שדוהר על 200 קמ”ש.
אני מתמקדת ברגל שלוחצת על דוושת הגז כדי שהמכונית לא תגיע למהירות הלב המטורף שלי, מתרכזת בכביש ובמחשבה שעלי להגיע לשם בריאה ושלמה ומבלי לפצוע אף אחד בדרך אליו.
אני מגיעה סוף סוף, מדוממת את המנוע, מכבה את המוזיקה ונושמת נשימה עמוקה של רווחה.
דרך של כ-חצי שעה נראתה לי כמו שעה.
בודקת את עצמי שאני לבושה כמו שאמר, הפעם גם הצבעים היו לו חשובים, מה שהתמיהה אותי מאד.
מציצה בתיק מוודאת ששום דבר לא נפל ממנו ויוצאת מהרכב.
בדרך הקצרצרה בין המכונית לדלת, אני מרגישה איך הרטיבות מאיימת לפרוץ כל סכר נפשי או פיזי.
רחש הרוח השקט של הבוקר, השמש שמברכת בעדינות עדיין, והדממה שבבית ממול נעימים לי עד מאד.
כאילו לוחשים לי על בוקר מרתק שהולך להיות.
רגע לפני שאני מוצאת את המפתח במקום בו הוא אמר לי שיהיה, אני מציצה בווטסאפ “נראה לך שאני יכול לחזור לישון עכשיו,” אני רואה את המילים שנשלחו מבן זוגי, בתוספת לב אדום וגדול, “אני מתרגש מידי, אז כבר אקום ואלך לעבודה, תכתבי לי כשתוכלי.”
אני משתיקה את הטלפון ונכנסת פנימה אל הבית השקט.
אני מניחה את התיק במקום שנאמר לי ועולה במדרגה הראשונה מתוך החמש שעלי לעלות כדי להגיע לחדר השינה שלו.
אני נעצרת לשמע קולות שמגיעים מהחדר שלו. תוהה אם הוא אמר לי משהו ולא שמעתי.
במדרגה השנייה אני מבינה שאני שומעת אישה גונחת וגם מדברת. אני נעמדת, מתלבטת עם להמשיך לעלות או לחזור אחורה, אני לא יודעת מה אני מרגישה כלפי ההפתעה הזו.
הלב מאיץ מהירות, הראש מתחיל להעביר כל מיני תמונות מול העיניים, התחושה בשיפולי הבטן היא כאילו מישהו נושך ונושק בבת אחת.
אני לא מצליחה להרים את הרגל למדרגה השלישית, “בשש בדיוק נכנסת, כמה זמן לוקח לך להגיע אל תוך החדר?” אני שומעת את קולו רועם, בפעם הראשונה מאז שאני מכירה אותו.
הרגל נענית סוף סוף לבקשת המוח להמשיך לעלות, או שזה תגובה מיידית לקולו.
אני נעמדת בפתח החדר, הוא בחצי ישיבה, עיניו מתרוממות וננעצות בעיני.
אישה עם שיער ארוך, גוף, שמהמקום בו אני עומדת נראה חטוב עד מאד, בעלת שדיים גדולים וכבדים משלי, נעה קדימה ואחורה עם הזין שלו בתוך הפה שלה.
משהו בי מתבאס מאד, ציפיתי שאני אעיר אותו בגופי, בלשון שלי, בפה שלי. התחושות שלי לא ברורות לי, מצד אחד אני חנוקה מעלבון ומצד שני אני מתרגשת בטירוף, משהו בתוכי מחייך ומשהו אחר בתוכי מאד כועס.
העיניים שלו מצטמצמות ומחייכות אלי, היד שלו מקבעת את הראש של ההיא שנמצאת לו בין הרגליים. “למה את מחכה? בואי תגידי לי שלום.” הוא מסמן לי בידו הפנויה על השפתיים שלו.

sisagolgmail-com

מחושך לאור, הבלוג של: מחושך לאור

ארוטיקה היא שפה יפה ומיוחדת במינה. לכל אחת ואחד העולם הארוטי שלהם. הכתיבה האינטימית הדליקה אור, ובאור החדש הזה היא למדה לאהוב יותר.

סיפורים נוספים של מחושך לאור

שיתוף ב facebook
שתפו בפייסבוק
שיתוף ב twitter
שתפו בטוויטר
שיתוף ב email
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשם/י לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

הינך מעל גיל 18?

ליצירת קשר

ליצירת קשר