“אילו היו לנו שתי שמשות, היה לנו יום נוסף מיד כשהאחד שוקע, כדי שנוכל לתקן, לשנות את מה שלא הצלחנו לעשות ביום שעבר. ככה בלי לחשוב יותר מידי. או שאולי אם היו לנו שתי שמשות, האחת שוקעת והשנייה מיד אחריה זורחת, היו לנו אינסוף הזדמנויות לעשות שוב הכל מההתחלה אבל אחרת, יותר טוב, שונה, להתנצל או לאפשר תיקון וסליחה. מיד ללמוד מטעויות ולעשות טוב יותר שוב.”
“זה רעיון מעניין” אומר לה המטפל המנוסה. “אני רק תוהה למה את זקוקה ליום רודף יום, למה לא לאפשר ללילה ולאור הירח, למתן את האינטנסיביות של המחשבות של היום, לרכך את האשמה, לראות באור אחר, רך יותר את הדברים. לישון עליהם קצת ולקום ליום חדש חכמה יותר, בעלת מחשבה בהירה יותר, ופתוחה לשינויים?”
היא יושבת מולו על הכורסא הישנה. דמעות זולגות מבלי מפריע על לחייה, צווארה עד למפתח חולצתה. היא לא מנגבת אותן. נותנת להן לשטוף את עיניה, פניה ונישמתה. היא לא עונה לשאלתו המורכבת. יודעת שהוא צודק בתפיסתו העקרונית, יודעת שצריך לתת לדברים לשקוע, שחשוב לראות אותם באור הרך של הירח ובאפלולית הלילה. ובכל זאת, היא רוצה שתי שמשות. ששמש תשקע ומיד אחריה תזרח שמש שנייה, בלי השהייה של חושך ואור ירח. שכל הזמן תוכל לראות באור מלא את החיים שלה, את האנשים שסובבים אותה, את מה שקורה. שהשמש תחדור בקרניה בארוכות, החזקות וגם הקצרות והרכות, אל ניבכי נשמתה ואל סבך מחשבותיה. שלעולם לא יהיה שם שביב של חושך – החושך המפחיד, הקר, המטשטש עובדות, המעלה צללים ארוכים.
החושך הזה שמביא אליה מידי לילה את כל השדים שנמצאים בתוכה ומסביבה. היא רואה אותם בבהירות רבה. בכלל הכל ממש נראה לה בצבעים מאוד ברורים, חדים. הנה ראש שבט השדים עם כתר נוצות עצום על ראשו. על רגליו טבעות חרוזים גדולות וכאשר הוא רוקע ברגליו, צלילי החרוזים הנוקשים זה בזה נשמעים למרחוק. איתו במעגל השדים, נמצאים כל שדי הפחד והאימה שלה. לכל אחד מהם ביד, רומח שמעוטר בפרחים שחורים ועלים. על הפנים שלהם יש מסיכות חלולות מבט וחיוכים מרושעים כאלה. הם רוקדים בקצב אחיד ומונוטוני, פעם כל המעגל נע ימינה, ופעם שמאלה. מידי פעם נכנס אחד מהם למרכז המעגל, בדיוק איפה שהיא יושבת או שוכבת, כי לפעמים מרוב עייפות היא נשכבת מכווצת בתנוחת עובר, על האדמה החמה. וכשנכנס השדון אל המעגל, הוא רוכן אליה ומקרב את פניו מכוסות המסכה אליה. ואז תמיד אותו הדבר קורה, היא מביטה בו באימה, שום קול לא יוצא ממנה ואז הוא מסיר בבת אחת את המסכה שמאחוריה כמעט תמיד, פנים קטנות של ילד או ילדה עם חיוך מתוק וממיס. בשלב הזה בלילה, היא עוצמת חזק את העיניים, לוחשת אל עצמה מילים מרגיעות, אז היא קמה שותה כוס מים, יושבת קצת על הכורסה שלה בעיניים פקוחות. העייפות מאיימת להכניע אותה והיא בכוח לא נרדמת כדי לא לחזור שוב למעגל השדים המרקדים סביבה.
“תקשיב” היא אומרת למטפל המנוסה “אתה יכול לעזור לי? אני לא ישנה כבר שבועות, כל הפחדים כולם רוקדים סביבי, אני לא יודעת איך אני מצליחה לתפקד ביום יום. בבקשה, יש איזה תרופה? סם? משקה? משהו שיסלק את מעגל השדים האלה מהלילות שלי מהחיים שלי, בבקשה”
הוא מביט באישה הזו שיושבת על הכורסה שלו. הוא חושב לעצמו שהדבר שהכי יכול לעזור לה הוא לבדוק מה באמת כל כך מפחיד אותה. מהו האיום הגדול שמעיר אותה כל לילה בריקוד שיבטי ומעורר פלצות. הוא יודע שהיא לא מוכנה להודות שהיא מפחדת ממשהו, שהרי היא אישה אמיצה שהתמודדה עם כל מה שהחיים הניחו על סף דלתה. אז פחדים זה לא משהו שהיא מוכנה להודות בו. הוא מנסה להוליך אותה בשקט אל מחוזות הדמיון, לנסות להגיע משם בדלת האחורית, אל מה שבאמת מפחיד אותה, אבל היא הודפת כל ניסיון שלו. פתאום עולה לו רעיון, הוא מציע לה פשוט לנמנם על הכורסה שלו למשך השעה הקרובה. הוא מכסה אותה בשמיכה רכה, מניח לידה כוס מים חמימים, סוגר מעט את התריס ומשמיע מוסיקה שקטה ונעימה. היא מתנגדת בהתחלה, כמובן, ובסוף מתרצה ונרדמת על הכורסה הרכה והמחבקת. הוא יושב בצד ומדבר אליה בשקט מילים מרגיעות :
“אישה אהובה, את ישנה כאן עכשיו מוגנת ובטוחה. הכורסה והשמיכה מחבקות אותך ואת נמסה אל תוכן. המוסיקה מזכירה לך את המוסיקה שסבתא הייתה משמיעה לך כשהיית מגיעה אליה לביקורים. האור המסנוור נשאר בחוץ ואת מרגישה שמאוד נעים לך להיות מעט פחות מוארת. הכל נראה מטושטש עכשיו, את שוקעת בשינה טובה ונוחה. מסביב שקט, ציוץ נעים של ציפורים נשמע מרחוק ואת מרגישה שהגעת הביתה. יש הרבה אהבה סביבך. את לא לבד, את אהובה ומחובקת. מסביבך רק אנשים שאוהבים אותך ורוצים בטובתך. אין בך פחד, את מרגישה טוב ורגוע. הניחי את ראשך בשקע הכורסה, התחממי בחיבוק של הכריות והשמיכה. את מוזמנת להתמסר לתחושות שעולות בך, ולאט, לאט לתת לגוף שלך לנוח. השרירים שלך נרפים, אין שום מתח בגופך ובנפשך. ואת נחה בשקט. ”
הוא מפסיק את דיבורו המרגיע ויוצא בשקט מן החדר וסוגר את הדלת ברכות. הוא יושב במטבחו המואר, חושב על כמה מעט אנחנו זקוקים על מנת להרגיש פחות מפוחדים. אנחנו זקוקים לידיעה שאנחנו אהובים, לתחושה שיש מישהו עבורנו שייתן לנו חיבוק כשנרגיש נטושים. זקוקים לדעת שרואים אותנו ושיש משמעות להיותנו בעולם הזה.
ושתי שמשות? באמת רעיון מעניין, יכול להיות שזה יכול להיות נחמד לתקופה קצרה אבל לאורך זמן, הוא חושב לעצמו, לאורך זמן זה מעייף ולא מאפשר לשום דבר לשקוע בנו גם הטוב לא יוכל להיטמע בנו כי לא נספיק לעכל אותו. הוא מודה ליקום על היום והלילה, על המחזוריות של האור והחושך ועל האפשרות לראות באור בהיר וגם במטושטש את הדברים הגדולים והקטנים הממלאים אותנו שימחה ואהבה.
