כשאתה לא יודע איפה או מה לחפש אתה הופך מודאג.
כלום לא שוקע והופך לטיט או מתקשה והופך לתל ואתה לא מוצא בסיס.
לוחות טקטוניים הופכים עלייך ויבשות נעות ביד האלוהים.
חריש מתוק זה לתת תלמים בשדות נפשך הרחבות כים.
בין מציאה למציאות יש חיפוש, אל תאמין לאנשים שיש להם את הפתרון והתשובות.
בני אדם מסדרים את המציאות בכן ולא ובשחור או לבן, בלי זה הם אבודים, אתה לא מאמין בתשובות כי כבר מזמן הבנת שאין ליניארי או אבסולוטי ואין פתרונות, אין קסמים, אין גורו או שליט, יש רק משוט מעץ כדי להשיט את הקנו בין הכאן ועכשיו, בין הסבך לבוץ, ולקוות שבחרת בפלג השקט, הנכון.
אל תוותר על הנהר, תן לו להוביל למקום בו אתה לא מבין את השפה שמדברים בה בטלוויזיה, לך לך מהרעש אל האדמה, שים את הרטט על השתק, אין שם אף אחד, תתמודד עם החיים בלי קליטה, תחבק את החוסר, תחליק על מים מתוקים, על השצף של העבר במורד ההר, גם אם יש סיכוי שתרטב או תתנפץ אל הסלעים, גם אם יש סיכוי שלא יהיה לך נוח, תן לטבע ולברירה הטבעית לחבק ולעטוף אותך גם אם ימחק הזיכרון או שיטבע הלב, אין דבר בגדה מלבד יובש ואין לה דרך לשום דבר, רק סבך.
אל תחפש דבר באנשים, צא אל המים.
