בואי, שבי קרוב ואכתוב לך סיפור אהבה. תתכרבלי איתי מתחת לשמיכה, הניחי את ראשך על כתפי ותני ללחצי היום להשתחרר מגופך. לקשיים להתמוסס. לתסכולים להתפרק. אני אקח אותם ממך
ככה. נוח לך?
זה סיפור אהבה על שני אנשים שלא נפגשו. אני מצטער להרוס לך את הסוף, אבל הם גם לעולם לא יפגשו. אני פשוט לא רוצה שתפתחי תקווה. שתתאכזבי כשהסוף לא יעמוד בציפיות שלך. אבל זה עדיין סיפור אהבה.
להמשיך? בטוחה? אנחנו יכולים במקום סתם להמשיך לשכב ביחד ככה, מתחת לשמיכה. אני אלטף את שיערך ואלחש לך מילים קסומות…
טוב, אז אני ממשיך.
לגיבורה של הסיפור נקרא נוגה. ולגיבור לא נקרא.
כן, אני מבין שאת חושבת שלסיפור אהבה צריך שני גיבורים. אבל אל תדאגי, את בקרוב תביני למה שמו לא חשוב. בואי, תחזירי את ראשך לכתפי ותני לי לנשום את רגשותייך כדי שאוכל להמשיך לכתוב לך את הסיפור.
על פניו לנוגה היה הכל בחיים. כל הדברים שאנשים נורמטיבים חושבים שצריך בשביל להיות מאושרים. אבל נוגה לא היתה מאושרת.
לא. אל תזלזלי. היא לא סתם מפונקת. אולי, בפעם הראשונה בחייה, דווקא עכשיו באמצע כל הבלאגן שנקרא שיגרה, היא לקחה לעצמה רגע והקשיבה לעצמה. משהו שאף אחד אחר כבר לא עשה בשבילה כבר הרבה זמן. והיא גילתה שחסרה לה ההקשבה הזאת, תשומת הלב הזאת שאת מקבלת רק כשאת בן האדם הכי חשוב עלי אדמות.
אני שומע את השיפוטיות בנשימות שלך. אבל אל. זה בכלל לא נדיר להיות בן האדם הכי חשוב למישהו. זה בכלל לא נדיר שמישהו מקשיב לך, גם שאת לא מדברת. שמישהו רואה אותך, גם שאת נחבאת. שמישהו מרגיש אותך. את כולך. כל הזמן, גם כשאת לא נוכחת.
עכשיו לדוגמא אני מרגיש שאת מסמיקה. עכשיו אני מרגיש צורך עז לחבק אותך חזק חזק עם כל הגוף. לעטוף אותך בשלווה שלי. בשקט שלי. בביטחון שלי. אז ברשותך ניקח הפסקה קטנה. ותגידי לי כשאת צריכה שנמשיך.
*** פרק 2 https://amour.co.il/writinglove2/
