היפה והחיה

56fec78139451.JPG

אחת האגדות האהובות עליי ביותר, שלא לדבר על הסרט האהוב עליי בכל הזמנים של דיסני (שניהם, המצוייר והמצולם) היתה תמיד “היפה והחיה”.

הסיפור הוא כזה:

היה היתה נערה תמה ויפה, אשר נקלעה למערכת יחסים עם בריון גס רוח ואלים. בתחילה כלא אותה הבריון, דיבר אליה בגסות ואף לא בחל באלימות, סמויה או גלויה, אך אט אט הצליחה העלמה, בנועם הליכותיה ובחיוכה המלבב, להמיס את ליבו הקשה של הבריון. הוא התחיל להקפיד על הופעתו החיצונית, להתנהג בנימוס ואף גילה פינות רכות וחמימות בליבו כאשר האכיל ציפרים מכף ידו המיובלת. ואז, כשהושלם המהפך, גילה הבריון שאהבתה של העלמה הפכה אותו לנסיך מקסים, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.

באמת???

אם יש אחת מבינינו שלא נפלה בקסמי מיתוס היפה והחיה, שתקום!

“החיה” הוא טיפוס של גבר, שהוא הקצנה של הדיסוננס האמיתי או המדומה בין פנים לחוץ, החיספוס החיצוני שלו מול הרוך הפנימי.

“החיה” הוא בריון. הוא יכול להיות ערס, אבל הוא יכול להיות גם אקדמאי צפוני. הוא כועס על כל העולם, חושב שכל העולם שונא אותו ורוצה לדפוק אותו בכוונה. הוא מתהדר בכך שהוא לא מנומס וחביב, והוא תמיד איכשהו על גבול האלימות, ולפעמים אף חוצה את הגבול, או שהוא מפגין קור רגשי מוחלט.

נשמע לא מאד מעורר תיאבון, נכון? אז למה אנחנו מתאהבות בו?

מה יש בטיפוס הזה שנשים מוכנות בכלל להתקרב אליו? האם הוא מסמל בשבילנו איזה אבטיפוס גברי קדום? האם כולנו היינו רוצות, במעמקי ליבנו, שיכו אותנו באלה על הראש ויגררו את גופנו חסר ההכרה אל המערה? נראה כאילו טרנד “חמישים גוונים של אפור” ויורשיו, אשר כולם מציגים אישה חלשה וגבר חזק ודומיננטי, לעיתים מתעלל רגשית ופיזית, מחזק את המסקנה הזאת.

אבל לא כולן כאלו. יש עוד משהו.

איכשהו, מי שמתאהבת בחיה מאמינה שהיא, כמו בל, תוכל לשנות אותו. היא מאמינה שמתחת למעטה הגס והלא נעים מסתתר נסיך אמיתי, אוהב ומתחשב.

רק היא יכולה לראות אותו, את הנסיך. העולם כולו רואה רק את החיה, ולכן הוא טועה ביחס שלו. אם היא רק תעניק לו את אהבתה הבלתי נדלית, את מגעה הרך, הוא ישיל מעליו את עורו ויתגלה במלוא תפארתו. יש כאלו שמוסיפות להאמין בכך גם אחרי שהכוס הראשונה מתנפצת על הקיר, אחרי הסטירה הראשונה…

האם בל סובלת מסינדרום האישה המוכה?

זוכרים את ד”ר האוס? הוא אומר, שוב ושוב: “אנשים לא משתנים”. האוס בעצמו הוא סוג של “חיה”, אבל גם אם הוא בעצמו מעיד על עצמו – WHAT YOU SEE IS WHAT YOU GET, הרי כולנו מקוות שתימצא האישה שתמיס את הכאב שהוא חי בו ותגלה את הנסיך האמיתי. בתוך תוכה, כל אחת מאיתנו מאמינה שהיא היתה יכולה להפוך את הנרקומן הציני והמתעלל לפרינס צ’ארמינג. לא ככה?

מי צודק? האם הבריון הוא בעצם נשמה אבודה וסובלת? האם אפשר להושיע אותו באמצעות אהבה וחמלה, או שהוא פשוט מה שהוא? האם ההבטחה שבה הזינו אותנו באמצעות מיתוסים כמו של היפה והחיה היא בעצם מלכודת?

האם ייתכן שאם את נאלצת לחפור כל כך הרבה כדי להגיע לנסיך הפנימי שבו, זה בגלל שאין בו שום נסיך פנימי?

אישית, מעולם לא התחברתי לטיפוס החיה. אשה מוכה הוא תפקיד שמעולם לא התאים לי, אפילו לא חלקית, אפילו לא לרגע. אבל אני מאמינה שאין אנשים רעים, יש אנשים שרע להם (נשמע כמו נאום של גננת, אני יודעת), וגם אם לא מספיק מגעה הרך של אישה, אלא דרוש טיפול רציני, אפשר לקלף את הכאב והזעם ולגלות מתחתם אדם חם ואוהב ומתחשב. אין אדם שלא זקוק לאהבה. כל היתר הם רק שריונות ומגננות. השאלה היא רק כמה סבלנות יש לנו, ולכמה שיתוף פעולה אנחנו זוכות מהצד השני. במקרה של “החיה” שיתוף פעולה הוא מושג בעייתי, ולכן רוב מערכות היחסים האלו נדונות לכישלון, או להתפשרות שלנו, הנשים, על מערכת יחסים לא מספקת עם שותף מתעלל.

אילוף הסורר

לפני כשנתיים לקחתי עוד גורת כלבים הביתה (אני נוהגת לאסוף אותן בזוגות), מילקי, ואחרי שאיבדתי כמה חפצים שהייתי קשורה אליהם מאד סנטימנטלית (כמו הספה החדשה וכתף שמאל) הבנתי שאין מנוס מלשלוח אותה לאילוף.

“לשלוח”! הצחקתי את עצמי.

הסתבר שתפקידו העיקרי של המאלף הוא לחנך אותי כיצד לאלף אותה. וזה הגיוני. אם את רוצה שמישהו יישמע לך, את צריכה שידך תהיה זו שמחזיקה ברצועה. אין מנוס.

אני אוהבת את מילקי אהבת נפש, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מפנקת אותה כל היום, מלטפת אותה ומאכילה אותה חטיפים, אבל הבנתי שלא זה מה שהיא זקוקה לו. בדיוק כמו ילדים, כדי להרגיש נאהבת היא זקוקה לביטחון, והביטחון הזה נובע מגבולות, ואת הגבולות הללו יש לאכוף ביד אוהבת, אך תקיפה. ילדים וכלבים שאין להם גבולות ינסו לחפש אותם כל הזמן וידחקו בנו להציב אותם על ידי התנהגות יותר ויותר גרועה.

אצל גברים תגלו פעמים רבות שמדובר במישהו שהוא “הנסיך” של אמא שלו, שמעולם לא העמידה לו שום גבול והגשימה את כל מאוויי נפשו, מטופשים ככל שיהיו. בחייו הבוגרים הוא יבדוק כל אישה שתעמוד מולו, בחיפוש אחר האחת שתדע לשים אותו במקום.

ואז חשבתי שוב על בל. פריצת הדרך שלה היתה לא כשנהגה בחיה ברוך ובעדינות. פריצת הדרך שלה היתה כשהציבה לו גבול ברור – אם לא תתנהג אליי יפה, לא אשב איתך לאכול!

הנסיך המפונק, שאף אחד לא ידע להציב לו גבולות, בתור אדם או בתור חיה, נמס מיד אל מול מישהי שעמדה מולו איתן. זה מה שפתח את הדרך לכל שאר העלילה.

ובכן…

אם יש לך נטיה להתאהב בבריונים, דעי שאם הוא נסיך, את צריכה להיות לא פחות ממלכה. את צריכה להיות גורם הסמכות. הפעילי יד רכה ואוהבת, אך תקיפה ולא מתפשרת. שום גילויי חולשה לא ימיסו את ליבו, בדיוק ההיפך.

כשהסרט מסתיים, נישאת בל לנסיך הנאה, אבל מה קורה אחר כך, אחרי שכבים האורות? האם הוא למד את הלקח, האם האילוף של בל יצליח להחזיק, או שמא ברגע שהוסרה ממנו הקללה ישוב להיות בריון, רק נאה ועשיר?

לדיסני פתרונים…

 

 

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר