אצל אדם שהוא קנאי אובססיבי, התמנון יושב על המוח, זרועותיו השחורות מקיפות אותו מכל צדדיו, שולטות בו ולא מאפשרות חשיבה ישרה.
שליטה כוזבת היא כל דבר שנותן לאדם תחושה שקרית שהוא שולט בסיטואציה, לפחות לזמן מה. דוגמאות והצעות לפעולה.
לבגוד זה חרא. להיתפס עוד יותר. למה בכל זאת זה קורה?
למעצב שיער הולכים פעם בחודש או חודשיים, למעצבת פנים רצים עם קניית בית חדש, אבל למטפל זוגי הולכים רק כשהכל מתחרב
שרקי, התולעת של ההלקאה העצמית, היא חכמה ומתוחכמת, ופועלת בדרכים עדינות. זהו אותה והפעילו נגדה כלים נוגדי תולעת.
כשאנחנו במצוקה קשה לראות קדימה במבוך, קשה אפילו להאמין שיש קדימה.
אז לכל אחד מאיתנו מגיע איזה ד״ר רינסקי, או איזו אני, שיגידו להם שיש דלת.
אהבה היא לא איקאה, אבל מערכת יחסים היא כן, אז אפשר לרהט יפה את הסלון, להדליק איזה נר ריחני, לשים מוזיקה שקטה ולהזמין את האהבה להיכנס.
להחזיר אמון זה כמו להחזיר לבקבוק חלב חמוץ שנשפך. אין איך, וגם אין סיבה.
בסביבות גיל 50 מתחיל מעגל אכזרי של גוף ונפש, שגובה קורבנות רבים. כך תזהו ותטפלו.
תמיד שואלים אותי: בשתי מילים, מה היית אומרת הסוד של זוגיות טובה? אז הנה המפתח, בקצת יותר מילים.
הדיאגרמה של איקס היא לא נקודה חד מימדית. יש בה תנועה, ואנשים שונים ממוקמים בה במקומות שונים.
מהרגע שסימנו וי על הדבר הזה, הזוגיות, בין אם התחתנו או לא, מה אנחנו מוכנים להשקיע בה? כמה?
אל תאמינו למחשבות שלכם, ולא לרגשות שלכם. זה מוזר, אבל הם עלולים להטעות אתכם לגמרי.
אחד מהתחביבים האהובים ביותר על התולעת של הפחד הוא להסיע את הרכב שלכם לתהום, בצהלולים. למה זה קורה, ומה אפשר לעשות נגד זה?
מתהלכים בינינו אנשים שהם ביצים. הם חלקים, לבנים וחסרי מאפיינים. הם כביכול בני הזוג האידיאליים – האומנם?
אי אפשר לגרום למישהו אחר לאהוב את עצמו, אבל אפשר להיות לו קיר תמך בזמן שהוא עושה את העבודה.
אני מתבוננת בזה לא פחות מעשרות שנים, אוספת נתונים באופן לא מסודר ומגבשת דעות. ועכשיו, אני חושבת שהגיע הזמן לסכם כל מה שאני יודעת עד כה, וגם מה שלא, ולשמוע גם מה דעתכם. הדעה הראשונה שגיבשתי היא שאם יש תחום שעשו בו מהכל סלט ירקות, הוסיפו פירות, עמבה, חול מהים
אם יש מילה שמקושרת יותר מכל אצל אנשים לאהבה, והולכת איתה יד ביד, הרי שזו המילה “בגידה”. לאורך השנים, גיבשתי ראיה יותר מרובדת של העניין הכל כך טעון הזה.
למה האיקסים שחווינו בחיים מרגישים שונים? ומה הכי חזק?
ממש מעל המציאות, חופפת, אבל לא בדיוק, יש מציאות אחרת, וצריך משקפיים מיוחדים כדי לראות את שתיהן.
בלי לדחוף, בלי לדרוך על אף אחד אחר, עם להשפיע מהאור שיש לי בכל מקום שאני יכולה – אני ראויה!
מה קורה אם אתם עומדים במצב שהשליטה ניטלה מכם, הבחירה נעשתה עבורכם ואין לכם שום ברירות?
אתם במשבר זוגי, וזה הרגע שהראש שלכם נכנס למצב סחיטה על סיבובים גבוהים. מה עושים עם זה?
תולי התולעת אחראית על הפחדים שלנו. מה היא בעצם רוצה, ואיך אפשר לנהל אותה?
עוד לא נולד המנייק, או הסופרמן, שיכול להחזיר לאחור את הזמן, אבל אפשר לעשות קסם אחר, ואז, לפעמים, הזמן יחזור לאחור מעצמו בשבילנו.
גם מסביב לליבת האישיות שלנו, מסביב ל״אני״ הפנימי והטהור ביותר שלנו, יש כאילו שרירי ליבה, כמו מסביב לעמוד השדרה.
דחיינות גורמת לאנשים נזקים ממשיים לפעמים, אבל אני בסדר גמור, אני ברגעהאחרוניסטית גאה!!
גם כשאוהבים יותר מאדם אחד, זה לא קשה לשמור שאחד לא יבוא על חשבון השני. הנה טריק קל ופשוט, בעיקר לנשים
לא תאמינו כמה זוגות בני 40-50 מגיעים אליי כשמאוחר מדי, והם בכלל חשבו שהכל מושלם
היא וונדר וומן, אבל היא דורסת אותו שנים בלי לשים לב. תתפלאו כמה זה נפוץ.
״אנחנו בוחרים בני זוג,״ הוא אומר לי, לוקח עוד ביס מהעוגה שלו, ״כשאנחנו נורא צעירים, בני 20. איך אפשר להבטיח שלא נשתנה לכיוונים שונים, מנוגדים?״ וזו שאלה מצויינת. אנחנו יושבים בארוחת ערב מלון המפואר בסיני, אחרי עוד יום של שחייה, במחנה המטורף של ״עולם המים של אורי סלע״, וכמו
ניסיון לשלוט באחרים לא מניב תוצאות טובות. החצופים מסרבים להיות העתק מושלם שלנו ולעשות מה שאומרים להם!
אנשים בונים סיפור בראש שלהם, וברגע שאתם הופכים עליהם, בבלבול שנוצר לרגע, בוואקום הזה, אתם יכולים לשים את הסיפור שלכם.
לטס טוק אבאוט ס-קס, בייבי באמת. בואו נדבר רגע על סxס. כמו שאני רואה אותו. האמור להלן אינו ביקורת על מי שרואה אותו אחרת. למעשה, אני מקנאת בהם קצת פעם בכמה זמן, באנשים שיכולים לעשות סxס כמו סטייק. אחרי הכל, זה עונג פיזי. למה אי אפשר לחלוק את זה כמו
כאילו אם את לא יושבת בטריינינג על הספה, עם איפור מרוח, מחבקת קילו “גולדה” ובוכה, הוא לא יחזור אלייך.
איך מסתכלים במבט הזוהר הזה על מי שאנחנו כבר רואים, איך לומר זאת… במלוא מערומיו?
רוך מתוך עוצמה עוצמה מתוך רוך לאחרונה, כשאני עוסקת בהכשרת מלכות, אני נדרשת, שוב ושוב, להגיד את הדבר הבא, שנשמע הרבה יותר פשוט ממה שהוא: השאלה היא אף פעם לא מה עושים, אלא מאיפה מביאים את זה. רוצים דוגמה? כשיושבת פה אישה ואומרת לי “אני תמיד עושה הכל בשביל כולם,
בית הספר הפך לבייביסיטר בת-עשרה, שאין לה שום סיכוי להשתלט על הילדים, אז היא משחדת אותם בממתקים.
אבל כש”רזית” זו מחמאה, זה לא ברור למה אנחנו מגדלים ילדות עם אידיאל רזון?
הימים ימי הקיץ, ורבים מאיתנו נוסעים לחו״ל, לעיתים בזוגי, אך לעיתים בהרכב אחר כלשהו, עם הילדים או עם חברים. ולעיתים נכפה עלינו ריחוק מזה שאנחנו אוהבים מסיבות אחרות. או! זה הרגע של התולעת להרים את ראשה המכוער וללחוש לנו באוזן שטויות שבנסיבות אחרות היו מצחיקות אותנו. ״הוא הפסיק לאהוב אותי״
מה עושים כשהתולעת של הפחד מרימה את ראשה המכוער, ואיך מתאמנים על זה?
להמליך את המלך/המלכה מצרכים: 2 כתרים זרקור אומץ יושר הקשבה הכלה אהבה אופן ההכנה: הכתירו את עצמכם בעזרת כתר אחד. זה שלב קריטי, ואסור לדלג עליו! קחו אומץ, יושר, הכלה והקשבה, לושו היטב וצרו לעצמכם תקשורת פתוחה, כנה והוגנת. רפדו את התבנית שלכם היטב בתקשורת שיצרתם. פזרו שכבה נדיבה
במשפחה שלנו מעורבבים באושר מוחלט אשכנזים ומזרחיים, חילוניים ודתיים, שמאל, ימין ומרכז.
חירותו של עם אינה נקנית ביום, ואף לא זו של אדם. בחג החירות הזה שימו לכם למטרה לעשות צעד אחד לקראת חירות.
באחד הערבים ישבו אצלי זוג צעיר. הם באו להתייעצות קצרה ונקודתית. כולכם מכירים את זה, בוודאי. אני שומעת את זה מסביבי כל הזמן, וכן, גם אני הייתי ככה פעם – זוג צעיר, ילדים קטנים, הוא רוצה הרבה, היא עייפה וטרודה, ורוצה מעט. הוא מרגיש לא אהוב, וחותר למגע בכל הזדמנות,
ההתמכרות המבלבלת ביותר היא ההתמכרות לאדם אחר, שכן יש נטיה לבלבל אותה עם הרגש הנעלה ביותר – אהבה.
זה אולי יפליא אתכם, אבל ניהול מערכות יחסים הוריות וזוגיות דומה בדברים רבים. את ההתמחות שלי באהבה התחלתי בהורות, וכך התגבשה השיטה שנקראת ״שביל הזהב״. כשעברתי להתעסק בזוגיות נדהמתי כמה מהדברים שעבדו בהורות, עובדים גם בזוגיות. מטופלת אחת שלי אמרה לפני כמה זמן שמה שמדהים אותה הוא שבכל פעם שהיא
הבוידעם היה החור השחור לכל הדברים שלא תמצאו אחר כך לעולם, פתח ליקום אחר, מלא אבק וחרקים מוזרים.
הם הגיעו אליי יחד. היא חשבה שהיא באה לטיפול זוגי. הוא חשב שהוא בא להתגרש. אני חשבתי משהו אחר לגמרי….
ההגיון שהיה בדבריה דיבר אליי, ומאותו יום, לא רק שהחרמתי את כל סוגי החזיות והגוזיות, אלא מדי יום תרגלתי את שרירי החזה באמצעות תרגיל פשוט.
אם אתם לא סופרמן, ובאליאקספרס בדיוק אזלו מכונות הזמן, אין לכם את היכולת לסובב את הזמן לאחור.
אתמול, כהרגלי בימים אלה, עשיתי בינג’ לילי של הסדרה “עושות כותרות”. זאת סדרת מילניאלס שטחית למדי, שמדי פעם עושה רושם שהיא מתכוונת לגעת באופן עמוק ולא קלישאתי באיזה נושא, ואז היא לוקחת פניית פרסה על המקום ומגיעה למסקנה הכי קלישאתית ופוליטיקלי קורקט. אל תשאלו למה אני ממשיכה. אין לי תשובה
אם אתם מרגישים שאתם במערבולת שסוחפת אתכם למטה, בתוך חול טובעני שמושך אתכם, ונדמה לכם שעוד רגע תפסיקו לנשום, תישכבו על הגב, ושחררו.
מחמותי למדתי שהמשפחה היא מעל הכל, ששלמות המשפחה, שלמות היחסים בין החברים בה וההנאה שכולם מפיקים ממנה, הן הדבר החשוב ביותר.
אנשים חושבים שנישואים הם החתימה על החוזה, אבל החוזים של הלב נחתמים בחשאי עוד הרבה קודם.
בהתחלה את בודקת את הוואטסאפ והפייסבוק שלו, מפרשת כל לייק, אבל אז את מתעוררת יום אחד, וזה פשוט נגמר.
תמיד הייתי ככה, וזה רק הולך ונעשה גרוע יותר עם השנים. אני בטוחה שלרפואה המתקדמת יש שם ארוך ומסובך שמגדיר את התופעה של אנשים שהלב שלהם מתפוצץ מגאווה, שהעיניים שלהם מתמלאות דמעות והם עומדים זקופים, בראש מורם, ושרים במלוא ריאותיהם את “התקווה”. אני לא מדברת איתכם על מילמול חרישי מתחת
איכשהו, מיד כשאנחנו מתחילים לדשדש את דרכנו בעולם הסבוך של אהבה ומערכות יחסים, הדבר הראשון שמלמדים אותנו הוא לשחק.
הגבוה ואני, למי שלא יודע, למדנו באותה כיתה בתיכון. הוא היה הגאון של הכיתה בריאליים, ואני בהומניים. ככה יצא שהיו לשנינו ציונים טובים בהכל. אבל לפעמים, כשהוא היה מנסה ללמד אותי מתמטיקה, זה היה נגמר בעצבים הדדיים. כשהפכנו להורים, קרה שהיה צריך ללמד אחת הבנות משהו. יום אחד הבתשלאשתו אמרה
זה סיפור על טראומה בשלישית, על ללמוד את השיעור, ועל סוף טוב. זה סיפור על אהבה ובגידה, על אנשים וכלבים.
מתי לאחרונה התפלאתם? לא הדבר הזה של מבוגרים, שאומר: “אני בשוק שזה קרה עכשיו!”, אלא הדבר הזה שקיים לעיתים כל כך קרובות בעיניים של ילדים, שאומר: “ווואאווווו!!! תראו איזה צבע השמיים!” אתם זוכרים בכלל? כשהייתם תינוקות, ההורים שלכם בטח העמידו את העגלה מתחת לעץ, כי די היה
השמש לא תלויה בזה שהירח יחזיר לה אור, או שמישהו יגיד לה תודה. היא פשוט היא, מאירה ומחממת. ככה גם אנחנו צריכים להיות.
אחד מהביטויים הרוחניקיים החביבים עליי ביותר מאז ומעולם היה “לשחרר”. אני צינית. “שחררי…” אמרו לי כשהגבוה ואני נפרדנו לאיזו תקופה בצבא. “שחררי…” צעקו עליי כשלא הסכמתי לשלוח את הילדה שלי לגן. “שחררי…” רמזו לי בעדינות כשאיזה חבר התנהג כאילו מבחינתו החברות הסתיימה. “If you love somebody, set them free” שר
לא, זה לא הולך להיות פוסט על נשיקות, או על מין אוראלי, למרות שזה לא רע… זה הולך להיות פוסט על איך המילים שלנו מכוונות אותנו, בלי שנשים לב. זה לא חדש, וקברניטי המדינה יודעים כבר איך לעשות שימוש חכם במתן שמות שונים לאותו דבר, כדי לשלוט בשיח הציבורי. אבל
מכירים את הקטע הזה שאתם מחכים למעלית… מחכים… מחכים… ובדיוק בשניה המדוייקת שאתם אומרים “פאק איט! אני עולה ברגל!” ומסובבים את הגב, המעלית מגיעה? קתרזיס! ואיכשהו, דיסני, הוליווד, הספרים שקראנו בילדות, חינכו אותנו שהחיים זה אותו דבר, בעיקר באהבה. מישהו עוד זוכר את הספר “נסיכה קטנה”? זה היה הספר היחיד
געגועים הם לא דבר רע, להיפך, לפעמים, כשגם הצד השני מתגעגע, הם דבר יפה, חלק של אהבה. אני מכנה אותם “עצב מתוק-מריר”. אבל גם פה, כמו בכל דבר בחיים, זה עניין של מינון. הגעגועים מצטברים, ולפעמים מגיעים למצב של שבירה, למצב של אי אפשר יותר. אבל איך יודעים מתי תבוא
אבא’לה! סצנה 1: אני בת ארבע. אבא שלי הוא האלוהים שלי, השמש והירח, האורים והתומים. לא פלא שהחסידים מכנים את אלוהים “אבא”. זו בדיוק התחושה. סצנה 2: אני בת שש, או שבע… אני מנצחת את אבא שלי בויכוח הגיוני, ובמקום להודות שאני צודקת הוא צועק עליי שאני קטנה וחוצפנית, ובזה
כן, כמו שכתוב. לא תמיד צריך סליחה. סליחה זה אחלה, רק שלפעמים זה לא מספיק. בואו נניח שמישהו פגע בכם מאד. נורא. יש כאלה שילכו לאותו אדם ויגידו לו: “פגעת בי מאד. מה שעשית נורא העליב אותי, הכאיב לי.” ואז, אם האדם הפוגע לא התכוון לפגוע (שזה בדרך כלל המקרה),
תסתכל על הילדה הזאת. בת 25 ובטוחה שהיא יודעת הכל. העולם הוא שלה. היא חיה את החלום. תסתכל על הילדה הזאת. השמלה הלבנה חובקת את גופה, מדגישה את המתניים הצרים, את החזה המפואר. מתחתיה היא לא לובשת כלום מלבד תחתוני תחרה לבנים, כמעט לא קיימים. לרגע אחד היא מרגישה כמעט
זה הולך להיות פוסט ארוך. אני רוצה שלא יהיו שום אי הבנות. בואו נתחיל ככה. אני עיוורת צבעים. אני יודעת להבדיל יפה בין פוקסיה למג’נטה, כן? אבל בעניין הזה של צבע עור, איכשהו מעולם לא ראיתי את זה. זה כנראה מהבית. שני ההורים שלי שחורי שיער. תמיד חשבו שאבא שלי
לפני ממש לא הרבה זמן הזדמן לי ללמוד ולפתח שיטת תקשורת חדשה לגמרי, אני קוראת לה “תקשורת פתוחה, כנה והוגנת“. למה “פתוחה” ו”כנה” זה לא אותו דבר? כי “פתוחה” זה אומר שאתם אומרים לצד השני את האמת. “כנה” זה אומר שאתם אומרים לעצמכם קודם כל את האמת, ושאתם מאפשרים לעצמכם
אין ילד שההורים שלו לא האכילו אותו איזה סרט, או נתנו לחברה להאכיל אותו איזה סרט, שהוא שמן מדי, רזה מדי, גבוה מדי, נמוך מדי, ממושקף מדי, ג’ינג’י מדי או כל דבר אחר מדי. אפילו ההורים שלי, שאני מודה להם בכל יום על הדרך שבה גידלו אותי, על המתנות העצומות
אני יועדתי לשפיטה מיום שנולדתי. טוב, אולי לא מיום שנולדתי, אבל בטח לא הרבה זמן אחר כך. אבא שלי עורך דין, ולמרות טענותיו הנמרצות כנראה לא סתם הוא בחר את המקצוע הזה. יש לו נטיה כללית לראות דברים בשחור ולבן, או לפחות פעם היתה לו. המחלה של אחותי שינתה הרבה
לכל אדם יש בחייו לפחות רגע מכונן אחד כזה. הרגע שלי היה לפני אי אלו שנים. זה היה הרגע שבו נשבעתי שלא יתפסו אותי מוזנחת לעולם. לא, זה לא היה בגיל 14. יותר סביב 40. עד אותו רגע, איפור היה משהו ששמור ליציאות חגיגיות ואירועים משפחתיים. תנו לי לומר לכם
“את עצובה שהיא מתה?” שאלה אותי הקטנה שלי. חצי שעה קודם עברנו את בית הקברות, ושאלתי אותה אם בא לה לבקר את דודה שלה בדרך חזרה. צעדנו באותו יום עם חצי עיר למען “הבית של בנג’י”, בית לחיילים בודדים שהוקם לזכרו של סרן בנג’י הילמן ז”ל, שם הוקמו שלוש פינות
“מה בעצם את שואלת אותי?” הוא אומר ומסתכל עליי במבט שמוכן לכל דבר. “אני מניחה שאני שואלת אותך מה יהיה בסוף,” אני אומרת, והוא מתרווח על הספה וחצי חיוך מתפשט על פניו. “אה, אני במקומך לא הייתי נכנס לפאניקה,” הוא אומר. “לדברים יש דרך משלהם להסתדר.” אם כבוד הרב וילק
שוויצרית! אם היה לי שקל על כל פעם שאמרו לי את זה בשנות ילדותי, יכולתי להשוויץ עכשיו בבית נופש בשוויץ, כנראה. אבל אני הבת של אבא שלי, והייתי מסבירה בשוויון נפש מוחלט שאני לא שחצנית. אני יודעת מה אני כן ומה אני לא. אם אני לא, אני לא מעמידה פנים
אור בשנת 1997 נולדה לי תינוקת מושלמת. קראנו לה אור. אור היתה החלום הרטוב של כל הורה. עיניים כחולות כמו ים, תלתלים בהירים ורכים. מושלמת. היא תמיד חייכה וכמעט אף פעם לא בכתה. היא ישנה לילות שלמים מגיל חודשיים בערך. בגיל חמישה חודשים היא אמרה את המילה הראשונה שלה. בגיל
רציתי לכתוב על זינוק למעלה והלאה, על המראה למקומות חדשים ומסעירים, כי אין לי ספק שזה מה שהשנה הזו מזמנת לי. השנים ההן, של התהפוכות הגדולות, של הקפיצות מצוקים בלי לדעת אם יש לך חבל קשור לרגליים או שאת מתרסקת על הסלעים, של המבחנים הקשים והנצחונות המשמעותיים, השנים ההן נגמרו.
היום שהבנתי למה אני מאוהבת בוונטולין שלי, היה היום בו הפסקתי להיות חולת אסטמה
תנו לי לקחת אתכם רגע במנהרת הזמן אחורה, אחורה. עכשיו דמיינו את המחזה הבא. אני, בת 22, סטודנטית למשפטים, שיער זהוב גולש עד המתניים, עור מוקה לאטה מיומיים של שיזוף לחופי הים האדום, לבושה בשמלת דפנה דקל. מישהו עוד זוכר את השמלות האלה? צמודות למעלה, עם כתפיות, ולמטה טולים שמחזיקים
לא יודעת אם יצא לכם פעם לשמוע אותי מדברת אנגלית. היא מושלמת. באמת. מבטא אמריקאי ללא רבב, כזה שאמריקאים דרשו ממני להראות דרכון כדי להוכיח שאני ישראלית, שפה גבוהה, אבל גם סלנג, ושימוש מדוייק בזמנים. אני קוראת וכותבת שווה בשתי השפות. תשאלו מאיפה? מן אללה. אם אתם מאמינים בגלגול נשמות,
לעולם לא הייתם יודעים רק מלהסתכל עליו, אבל לגבר הצעיר שפגש אותנו ברחובות וורשה יש אחד הסיפורים הכי מטורפים ששמעתי אי פעם. הכרתי אותו לפני כחודשיים, בטיול שורשים לוורשה, עם אמי ואחותי הקטנה. שנים כבר שאני אומרת לאמא שלי: “למה שלא תקחי אותנו ותראי לנו איפה גרו סבא וסבתא שלך,
את השיר הזה לא אני כתבתי. כתב אותו מישהו שאני אוהבת, בתור בדיחה לימי קורונה, אבל הוא גרם לי להבין פתאום משהו באופן רציני מאד – הבנתי שאני לא ליניארית. טוב, זה בטח לא מפתיע אתכם. אתם כבר מכירים את הנוסחה שלי לחישוב געגועים (ואם לא, היא פה – תיאוריית
לולית הקטנה שלנו געשה השבוע. מצד אחד – חובבי איכות הסביבה, ירוקים, צמחונים ופרחונים למיניהם, שהתעקשו שמנהג המדורות הוא ברברי ויש לעקור אותו מן השורש, שהוא יוצר חור חדש לגמרי באוזון, מסוכן לילדים, תהיה רוח ויתחילו שריפות, ועוד ועוד. מן הצד השני – ילדים וילדים ברוחם, שטענו שאש זה כיף.
בכדי להיות סופר, ולא אדם שיודע להקליד, צריך שלושה דברים: שליטה מוחלטת בעברית, סיפור טוב ויכולת מצויינת לספר אותו.
בכל פעם שאני שומעת צפירה, היא עוברת ותופרת בחוט שני את ליבי לליבן של כל האמהות שאיבדו ילדים.
בתשע וחצי נפקחות העיניים. יופי. לא מאוחר. הדבר הראשון שאת מודעת אליו הוא פרקי אצבעות הידיים. לא, עוד קודם, המקום הזה שבו מתחילות הציפרניים. משם לפרקי אצבעות הידיים, כל אחד מהם, החיבורים בתוך כף היד, המפרק המחבר ליד, מרפק, כתף, צוואר, עמוד שדרה, מפרקי הירך, ברכיים, קרסוליים ופרקי אצבעות הרגליים.
בשקט, בלי להפריע לשיעור האקונומטריקה הארור, יצאתי מהכיתה לשירותים. טוב, לא לשירותים. סתם ישבתי קצת בחוץ. הייתי חייבת להתאוורר. השיעור היה משעמם. כל התואר הדפוק הזה בכלכלה היה משעמם. סתם נרשמתי אליו כי להרצאות במשפטים ממילא לא הלכתי, וזה היה בחינם. כמו כן, החבר שלי היה איתי, וזה היה לא
“אהבה מתחילה בבית. אין זה משנה כמה אנחנו עושים, אלא כמה אהבה אנו משקיעים בכל דבר שאנו עושים.” (אמא תרזה) הבית שלי היה קיים בראש שלי, בלב שלי, עוד הרבה לפני שהוא היה קיים במציאות. לקח למציאות זמן מה להדביק את החזון שלי, ובינינו, אני לא הייתי מוכנה אליו עוד.
השולחן היה רחב ממדים, אבל כל השלושה הצטופפו יחדיו בפינה אחת. “אין מקום! אין מקום!” הם הזדעקו כשהבחינו באליס מתקרבת. “יש המון מקום!” אמרה אליס בכעס, והתיישבה בכורסה גדולה בקצה השולחן. *** נשמע לכם מטורף כמו הכובען? אבל כך רובנו חיים, מצטופפים בפינה אחת, וצועקים שאין מקום לעוד אנשים, או דברים, או
בבוקר השנה החדשה חייכתי עוד לפני שפקחתי את העיניים.ככה התחילה לי השנה החדשה, בתחושה שאני אהובה.וזה מה שאני מאחלת לכל אחת ואחד מכם – שתרגישו, שתדעו שאתם אהובים.להיות אהוב זה לא אומר שיש מישהו שקונה לכם פרחים ושוקולד ושעוני יד (למרות שזה לא מזיק…).להיות אהוב זה לא שיש מי שמסתובב
חובצלינת הפלסטיק המצויה היא בת ארבעים פלוס, או הרבה פלוס, עם שאיפות עזות להיראות בת שתים עשרה.
כשאור היתה בת שנתיים לקחנו אותה לדיסנילנד. דיסני היה החיים שלה, וגם אני, איך לומר זאת בעדינות, מחובבי הז’אנר עד קניית כל שמלות הנסיכות בכל הגדלים, כולל אקססוריז, וידיעת כל השירים מכל הסרטים בעל פה. סליחה, באמת. בשניה שעברנו את השערים נמרח על פני שתינו חיוך ענק. יש משהו באוויר
ל”ג בעומר 2011 “יאללה, בואי,” היא אומרת לי, “מיצינו. עוד צריך לקלח אותן, ולהשכיב.” “מה?” אני ממלמלת. הראש שלי בכלל לא שם, במדורת כיתה אלף שלוש שאליה הגעתי עם חברתי ובתה. ריח העץ השרוף חודר לנחיריים, השמש מאיימת לבצע מופע שקיעה מרהיב בכל רגע, והזיכרון המתעתע לוקח אותי עשרות שנים
אני אופטימית חסרת תקנה, בדרך כלל, ואת החיוך שמונח קבוע על פניי אי אפשר להוריד גם עם סטירה. מבט חטוף על החיים שלי ואפשר להבין מיד למה אני מחייכת קבוע. עם זאת, לעיתים אני מוצאת את עצמי מתהלכת בתוך ערפילי דיכאון קל. קל, אמרתי, ברוניה. לא להסתער עליי עם תרופות
“תקשיבי,” הוא אומר לי, והוא יודע על מה הוא מדבר, יחצ”ן על שכמותו, “ככה זה לא ילך. ככה אי אפשר ליחצ”ן אותך. את חייבת לבחור לעצמך נישה. מה את? סופרת? סופרת ילדים? בלוגרית? אשת מדיה חברתית? משוררת?“ אני מסתכלת עליו, רואה מולי את המילים הללו מסתובבות בחלל שבינינו, מתערבבות. על
לנשום! מאז ומעולם היו לי בעיות עם אוויר. הדבר הזה שכולכם לוקחים כמובן מאליו – לשאוף, לנשוף – שאתם עושים אוטומטית, בלי לשים לב בכלל, תמיד היה בשבילי התמודדות. מגיל צעיר נהניתי מאסטמה. כן, אני אומרת נהניתי. אם לא הייתי נהנית, לא הייתי מארגנת לעצמי אותה. אין כמו דבר כזה
סיגל, קראו לה. שתינו היינו סטודנטיות למשפטים ועבדנו במקביל במשרד עו”ד. יש לא מעט דברים שסיגל לימדה אותי לאהוב, אבל יותר מכולם, אני זוכרת לה את החוטיני. יום אחד היא חזרה מהפסקת הצהריים עם חיוך על הפרצוף ושקית קטנה ביד, ובתוכה שני זוגות תחתונים שנראו לי כמו הדבר הכי פחות
זה היה לפני זמן רב. חברתי נ’ ואני הסענו גברבר אחד לאנשהו. אל תשאלו למה, זה סיפור ארוך ולא קשור לנושא. העיקר הוא, שהוא נסע איתנו. כשירד הגברבר מהאוטו, פניתי לחברתי נ’ ושאלתי אותה: “הוא נראה לא רע, נכון? פנים של ילד, גוף רזה ואתלטי. הוא גם לא טיפש, ולא
עוד לפני שהכריחו אותנו לשבת בבית ביחד, לבד, התרוצצו בי מחשבות על חיבור ונפרדות. הבידוד הזה הפך אותן לעוד יותר רלוונטיות. האחר הוא לא אתה! לאנשים, כולנו, יש נטיה ארורה לראות את האחר כאילו היה שלוחה שלהם, ולהתייחס אליו כפי שהם היו רוצים שיתייחסו אליהם, או כפי שהם חושבים שהיה
“השפן של אנרג’ייזר”, זה אולי התיאור שהכי הרבה אנשים משתמשים בו לגביי (טוב, אולי אחרי “גמדה” ו”מופרעת”). יש איזו תחושה שאני מנהלת את כל חיי ברמות אנרגיה גבוהות כל כך ששום אדם לא היה עומד בהן. זאת טעות. אני אדם עייף וישנוני מטבעי. אולי בגלל שבחלק מהזמן אני על טורבו,
בוקר אפור עולה על ניו יורק. השמש מציצה מפעם לפעם דרך קרעי העננים. סתם העלילו עליה שהיא קרה, על העיר שלעולם אינה ישנה. כמו הדעה הרווחת על פולניות, גם זו עוד שמועה מרושעת. אני מסתובבת בעיר, לבושה טישרט דקיקה ומעליה מעיל, וחם לי. הכפפות האדומות שקניתי נשארות בכיס. מסביבי אנשים
לפני שאני מתחילה לעצבן אתכם, אני אקדים ואומר את המשפטים הבאים: אחד – לאף אדם, אף פעם, אסור לגעת בגופו של אדם אחר בלי לקבל רשות קודם לכן, גם לא אם מדובר בחיבוק ידידותי או נשיקה פולנית. שניים – כל מי שעבר על הסעיף הראשון הוא פושע והוא צריך ללכת
מראה מראה שעל הקיר – מי היפה ביותר בעיר? בוקראחד קמתי, ככה, שיער הפוך, שאריות של איפור מאתמול מרוחות מתחת לעיניים, הסתכלתי במראה, ופתאום, לראשונה בחיי, אמרתי לעצמי: בוינה, את נורא יפה! בואו נשים את זה רגע במקום. אני רחוקה מלהיות בר רפאלי. לא גידלו אותי במחשבה שאני יפה. הייתי כל
אנחנו כבר תרמנו במשרד בטורו בידיעות אחרונות כתב פעם רענן שקד: “גיוס חובה הוא עדיין הכרח בטחוני וקיומי וחובה ישראלית בסיסית, אבל גם הכרח מצער; הכרח שגודע, בתזמון אדיר, התפתחות אזרחית, הגיונית, של חיים צעירים…. ובכל זאת, פה ושם, יש אנשים שיודעים, כבר בגיל שמונה עשרה, שהם עומדים לעשות בזמן
כולנו מכירים את זה, נכון? לא רק הפולניות שבינינו. לרוב מדובר במשהו רע: “נו, מגיע לך. ישנת בלי גרביים אז עכשיו את חולה!” אם מישהו יוכל פעם להסביר לי את הקשר המיסטי בן גרביים לחיידקים, אני אודה לו. לפעמים הקשר הוא עוד פחות ברור: “נו, הגיע לה. היא אף פעם
סבתא שלי היתה אומרת: “תמיד שהוא יאהב אותך קצת יותר.” אמא שלי אמרה לי: “אף פעם שהוא לא יקח אותך כמובן מאליו.” העיתונים, הסרטים, סדרות הטלוויזיה, כולם הטיפו לדבר אחד בלבד – תמיד תישארי מסתורית קצת. אל תתני את כולך, אל תגלי את כל הסודות. זוהי דרכה של אישה אמיתית.
“תודה שאת מלמדת אותי להיות ביץ’,” כך אומרת לי חברתי ש’. “על לא דבר,” אני אומרת לה. “אם לא אני, מישהי הרי צריכה להיות.“ נ’ יוצאת עם… ובכן… בהעדר הגדרה אחרת – קוף. איש מערות קלאסי. אז הוא מטר תשעים וזה, ושווה מכל הבחינות, אבל הוא “גבר מהאסכולה הישנה”, מאלה
עם כניסתו לשוק של תחליף חלב האם החדש, והאיום שמעתה יהיו תחליפי החלב, השם ירחם, במחיר השווה לכל נפש, נזדעקו שוב בריוניות ההנקה למלחמת חורמה נגד כל מי שמפגינה אימהות גרועה ואינה מניקה את ילדיה עד לתום מסע הכומתה שלהם. מאז שכתבתי את הפוסט המדובר על כך לפני אי אלו
אִשָּׁה אַחֶרֶת כָּל גֶּבֶר צָרִיך אֵיזוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁתִּסְתַּכֵּל עָלָיו כְּפִי שֶׁלּא הִסְתַּכְּלוּ עָלָיו מֵעוֹלָם. שֶׁתַּגִּיד לוֹ שֶׁהוּא הֲכִי טוֹב שֶׁהָיָה לָהּ שֶׁתַּגִּיד שֶׁהוּא מֻשְׁלָם. כָּל גֶּבֶר צָרִיך אֵיזוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת שֶׁתֶּאֲנָח בְּרֹך וְתִּצְחַק וּתְּחַיֵּך שֶׁתִּגְרֹם לוֹ לְהַרְגִּישׁ שֶׁהוּא מֶלֶך וְאָז תֵּלֵך. *** לא, ברוניה. אני לא ממליצה לבעלך
אנחנו נכנסים לחדר המפואר ביערות הכרמל. “תשכבי על המיטה,” הוא אומר לי, “על הבטן. ותעצמי עיניים.” טוב, זה אמנם יום ההולדת שלי, אני חושבת לעצמי, והחופשה ביערות הכרמל היא לגמרי לעניין, אבל לא זכור לי ש-BDSM היה אי פעם ברשימת החלומות שלי… וכך אני שוכבת ומהרהרת, שומעת אותו פותח מזוודות
לחבר שלי התפרקו כל החיים מסביב לאוזניים. הכל. לזכותו יאמר שהוא חזק ואופטימי בדרך מעוררת הערצה, אבל מדי פעם יש לו נפילות, וזה הגיוני לגמרי, וככה מצאתי את עצמי מכריחה אותו לשנן את המוטו שלי: אם זה לא טוב, זה עוד לא הסוף. היום דיברתי עם עוד קוראת שמחכה לספר
אתמול, בגלל שאני נורא מוכשרת, וגם בגלל שכנראה הייתי צריכה ללמוד דבר או שניים, שפכתי לעצמי סיר מים רותחים על היד. כן. לא כיף. כאבי תופת. ואני, שלועסת ויורקת כאב כמו שאנשים אחרים מפצחים גרעינים, בכיתי מכאב. הגבוה, ששכב על הספה חולה, זינק ורץ למטבח, הוציא שקית ומילא אותה קרח,
*אין באמת מילה כזאת. המצאתי אותה יחד עם אחותה, ה”היקדום”. הדרך הנכונה להשתמש בהן היא כזו: אם פעם תגיעי בהיקדום, ולא תאחרי כהרגלך, לא תאלצי את מי שקבע איתך לבזבז זמן בחיכיון. לדברים טובים שווה לחכות לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לַכֹּל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת, ג1) לדברים בחיים, כך אני מאמינה,
מיום שאני זוכרת את עצמי, אני כותבת. אין לי זכרונות רבים מגיל חמש, אבל ספר שירים יש ויש. תמיד ידעתי שבסוף, כשאהיה לגמרי גדולה, אוכל לעלות מעל המרחב היצירתי של כתיבת שירים, נאומים בחרוזים וסיפורים קצרים, ולכתוב ספר אמיתי. במשך שנים התבוננתי בסופרים ידועים ומצליחים ואמרתי לעצמי: יום אחד גם
אתם זוכרים איך אמא שלכם הביטה בכם כשהייתם תינוקות? אתם יכולים לזכור את האור בעיניים של אבא שלכם? רובכם בוודאי תענו שלא. איך אתם יכולים לזכור משהו כזה? אבל כולכם זוכרים. הנשמה זוכרת. אפילו הגוף זוכר. לקח לי שנים להבין שלא רק שאני זוכרת את אבא שלי מסתכל עליי במבט
על הבוקר דנה ספקטור הצליחה לעצבן אותי שוב. השבוע, בטור שלה, היא מתעסקת עם המפלצת ירוקת העין – הקנאה. טוב, זה לא חדש. כולנו מתעסקים איתה כל הזמן, מי יותר ומי פחות, ודנה, כהרגלה, לפחות מסתכלת על עצמה ישר במראה, ואז מדווחת את האמת וכל האמת. והאמת שלה היא זו
אחת האגדות האהובות עליי ביותר, שלא לדבר על הסרט האהוב עליי בכל הזמנים של דיסני (שניהם, המצוייר והמצולם) היתה תמיד “היפה והחיה”. הסיפור הוא כזה: היה היתה נערה תמה ויפה, אשר נקלעה למערכת יחסים עם בריון גס רוח ואלים. בתחילה כלא אותה הבריון, דיבר אליה בגסות ואף לא בחל באלימות,
אהבה לא סופרת אתכם ממטר. היא בזה לרשימת הקניות שהיתה לכם בראש של התכונות הרצויות בבן או בת הזוג. התוכניות והפנטזיות שהיו לכם על זוגיות מצחיקות אותה. לאהבה לא אכפת שבדיוק אין לכם פנאי, שאתם באמצע משבר או שלא ניקיתם את הבית. לא אכפת לה גם אם אתם כבר אוהבים
לאחרונה, מסיבות שלגמרי תלויות בי, יוצא לי לדבר על אהבה עם אנשים חדשים. הם מביעים מגוון דעות שאני, כמו שאתם מכירים אותי, לרוב לא מסכימה איתן. שמעתי כבר שאהבה כואבת, שאהבה הורגת, שאהבה היא מיותרת ושהיא לא שווה את ההתעסקות, אבל יש דבר אחד שלא הצלחתי להוציא מהראש. פעם יצא
אומרים שאי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים. זה אולי נכון, אבל מסתבר שכשמדובר בכלבה אפשר גם אפשר. אני לא יודעת אפילו להגיד לכם איפה מתחיל סיפורנו. אולי הייתי קטנה מכדי לזכור, אבל מיום שאני זוכרת את עצמי, עם כל אהבתי למים (לא סתם קראו לי גל) והביטחון שחשתי בתוכם, לא
אחרי שבוע שבו לא היה לי אוויר, הן פיזית והן מטאפורית, התחלתי השבוע לחזור לאיתני. זה תהליך ארוך ואיטי, ולאחת כמוני, טיפוס קצר ומהיר, החוויה מאד מתסכלת. אבל כשאין ברירה, אין ברירה, ולכן לקחתי נשימה עמוקה ככל יכולתי, ושחררתי. הבנתי שכבר לא נעבור לבית החדש בדיוק ביום שאנחנו חוגגים
אין ספק שנעליים בעלות עקב גבוה ודקיק הן אחד הדברים הסקסיים, אבל אם אתן רוצות לנעול אותן, הנה כמה דברים שכדאי לדעת. לפני זמן מה, במסגרת חופשה עם הגבוה, ראיתי מה שאפשר לכנות רק “עדר של פריחות”, לבושות קצר, צמוד, מנומר ונעולות נעליים שהוגבהו כל כך על ידי עקבים ופלטפורמות
אני לא יודעת אם זה נדיר למצוא באמצע הלילה רופא במיון שאשכרה רואה כל חולה וחולה, או שזה נדיר למצוא מטופלת כמוני, שגם כשכואב לה מחייכת וזוכרת להגיד תודה, אבל שני הדברים קרו באותו לילה.
ראיתי פעם פוסט של מישהי שמכנה עצמה “מדריכת הורים” בפייסבוק. אינני יודעת מה השכלתה, אבל השטויות שכתבה הרתיחו אותי. מי שמכיר אותי יודע שקשה מאד להכעיס אותי, ועוד יותר קשה להוציא ממני תגובות קיצוניות. על הפוסט הזה הגבתי באופן קיצוני. בקצרה, טענה אותה אישה, שאסור בשום אופן לתת לילד מה
עוד כשהיתה אחותי ענת מרותקת לכיסא גלגלים, מאבדת אט אט את השליטה בגופה, מנסה להאחז בכל מה שהפך אותה למה שהיתה, והוצאנו עבורה מהדורה מוגבלת של ספר שירים, סיפורים וציורים שלה, כבר אז התחיל להסתובב בראש שלי הסיפור על הילדה שצימחה כנפיים. שש שנים חלפו ממותה, ופתאום היא התחילה להסתכל
אחיותיי הנשים היוש, לאחרונה גובר בי החשש שאתן הולכות ומאבדות את הצפון. אלוהים יודע (ולא אלוהימה!! אלוהים זה ברבים!!) שאותי איבדתן, ואני שוקלת להגיש בקשה לאוטונומיה מגדרית. בואו נתחיל מהטוויסט המאד לא חינני שעשה הפמיניזם משוויון לנשים למיגור גברים באשר הם. מצד אחד צורחות שלנשים מותר ההההכל ושהקידום בעבודה צריך
“אבל למה???” אני יושבת מולו פעורת עיניים. באמת לא מבינה. “מה לא ברור פה?” הוא מיתמם. החיוך שלו מסגיר אותו. “למה הם מפחדים מ-מ-נ-י? אני הכי שם, הכי נותנת מעצמי, מעולם לא התחשבנתי עם אף אחד. אני תמיד רואה את הצד השני. אפשר לאחר לי, להבריז לי. אני אף פעם
זמן לא רב אחרי שפרסמתי את הפוסט “אהבת חיים ומוות” יצרה איתי קשר ג’, אישה צעירה, ילדה בעצם, ששאלה בנימוס אם היא יכולה לדבר איתי באופן פרטי. בדרך כלל אני חוסמת נסיונות כאלה באיבם, כי לולא הייתי עושה זאת, הייתי מדברת כל היום עם אנשים ולילדות שלי לא היה אוכל,
כשהייתי בת שש עשרה וחצי רציתי למות. באמת. אפקטיבית. זאת לא היתה סתם גחמה חולפת ולא קריאה לעזרה. אף אחד לא יכול היה לעזור לי, ואני קיבלתי החלטה מושכלת לגמרי שכדאי לי למות. מושכלת, כמובן, בקנה המידה המוטרף מהורמונים של גיל ההתבגרות ובהתחשב בנסיון החיים שהיה לי אז, כלומר, אפס.
נשיקות, מה לא נאמר ונכתב, מה לא סופר, הושר והוסרט עליהן. נשיקות הן אבני הבניין של האהבה. אנחנו רוצות לאכול את ילדינו בנשיקות, אנחנו מנשקות את בני משפחתנו וחברינו, אבל אין כמו הנשיקה הראשונה עם גבר שאנו חושקות בו, או טוב יותר, מאוהבות בו, הפעם הראשונה ששפתיים נוגעות בשפתיים, לשון
פומיקי פעם, לפני שהיה לי שיער כתום, היה לי שיער מאד מאד כתום. כתום פלסטיק כזה, זרחני כמעט, שאין בטבע, וגם קוצים. בעיני זה היה מאד יפה. לא היה יום שאנשים ברחוב לא מצאו לנכון להגיד משהו על השיער, בדרך כלל מחמאות, גם אם הן היו על האומץ. יום אחד
כולכם מכירים את הניסוי הידוע “חתולו של שרדינגר”? לטובת אלה שלא, הרי תקציר: מדובר בניסוי מחשבתי פילוסופי בלבד (שום חתולים לא נפגעו במהלך הניסוי) בתורת הקוונטים, שבו מניחים חתול בתיבה אטומה. בתוך התיבה נמצא מתקן ובו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי, שיש לו הסתברות של 50% בדיוק להתפרק במהלך הניסוי. אם יתפרק החומר, ירגיש בכך
צ’מעו סיפור. כשהייתי קטנה, הייתי מאאאאאאאד קטנה. כלומר, נוסף על היותי בגובה דשא, גם שקלתי כמו עלה של דשא. הידיים והרגליים שלי היו גפרוריות, את כלוב הצלעות היה אפשר לראות בלי מאמץ מיוחד, ולעומת זאת הבטן שלי היתה נפוחה ובולטת. בכיתה ד’, כשהנתונים שלי סירבו בעקשנות לצאת מתוך העקומות של
אם אתם לא מכירים אותי, יש דבר אחד שמאד עקרוני שתדעו – אני בלתי עליבה בעליל. זו המשנה שלמדתי מפי אבי בילדותי: אם מישהו אומר עליך משהו רע, אחת משתיים – או שהוא צודק, ואז את אמורה להיות מודעת לזה, וזה לא מעליב, או שהוא לא צודק, ואז הוא סתם
יום כיפור בפתח, היום הקדוש ביותר, בו נפתחים שערי שמיים ותקיעות השופר מרעידות את הרקיעים. היום בו אין אף יהודי שלא עוצר לרגע להרהר על השנה שחלפה ועל זו שתבוא עלינו, לטובה ולברכה. אתמול ניסיתי לצאת מהמוסך ברוורס. האמינו לי, אני לא מאותן נשים שזה לוקח להן שעתיים, אבל זה
פעם בעשר דקות, בערך, אני נדרשת (על ידי עצמי) לעשות דברים שמפחידים אותי, לחשוף את עצמי ברמות שלא היו עוד. אבל אני, בחיים האלה, החלטתי ששום דבר לא יפחיד אותי. אז אני נושמת נשימה עמוקה, עוצמת עיניים, אומרת לעצמי “על החיים ועל המוות”, וקופצת מהצוק. ואז חשבתי על הביטוי הזה,
את רואה אילו רגליים יפות יש לסבתא שלך?” שאל אותי פעם סבי, ברגע נדיר של פתיחות. “היא היתה הרקדנית הכי טובה בעיר.” קריירת המחול שלי עצמי כללה התחלה בגיל מוקדם מאד בסטודיו לבלט קלאסי, עליה מטאורית וקטיעה חדה. בגיל שבע כבר עשיתי כוריאוגרפיה לריקוד סוף השנה, אני זוכרת. קראו לו
“זיקוקים! השמיים שלך צמאים לזיקוקים…” לפני כמה ימים שאל אותי מישהו בצ’אט: “יש לך היום את אותה רמת אהבה ופרפרים בבטן שהיו לך לפני שלושים שנה?” עניתי לו: “פי מאה!” אז הוא אמר לי: “לא מאמין.” והוא צודק, כמובן. איך אפשר להאמין שאחרי 33 שנים אני מאוהבת מעל הראש, עם פרפרים
הייתי בת עשרים ושלוש בערך. למשרד עורכי הדין שהתמחיתי בו הגיע מתמחה חדש, מבוגר מאיתנו בהרבה, שהקריירה הקודמת שלו, איך לומר, יפה לה השתיקה. לצורך העניין נקרא לו דן. ההפסד של כוחות הביטחון היה הרווח שלנו, ויחד איתו הביא דן למשרד רוח חדשה, הקפדה על מזון בריא ושמירה על כושר.
בשבוע שעבר, בזמן שפזית צילמה אותי לבוק שעשיתי לעצמי במתנה ליום ההולדת החמישים שלי, שמתרגש עלינו לטובה בסוף החודש, העליתי איזו דוגמית מהצילומים לסטורי בפייסבוק ובאינסטגרם. כשחזרתי הביתה, ספגתי נזיפה מהנוער: “אמא, אני מבקשת שלא תעלי יותר תמונות אירוטיות!” “אירוטיות???” הזדעקתי, “אני הרי לבושה לגמרי!” “היד שלך ליד הציצי. זה
ג’ורג’, חבר שלי, נסע איתי פעם באחת מהנסיעות שלנו מטעם העבודה. הוא צפה בי בשקט במשך שתי דקות כשניסיתי לצאת מחניה ברוורס, בודקת את המראה האחורית ומראות הצד ויוצאת מילימטר, ואז בודקת שוב את המראות, ויוצאת עוד מילימטר, ואז שוב*. בסוף נמאס לו, הוא תפס אותי בשתי ידיים, סובב את
אולי שמעת או קראת, או שחברות סיפרו לך, אבל לא תאמיני באמת עד שלא תגיעי לשם. אז הנה, ריכזתי עבורך את הסימנים שיעזרו לך לזהות אם בעלך עובר משבר אמצע החיים: ספורט: אם הפעילות הספורטיבית החביבה על הגבר שלך היתה כל השנים מורכבת מהשילוש הקדוש: רביצה למרחק, לחיצה אנרגטית על
פעם היה ילד שלא רצה לגדול. מי מאיתנו לא מכירה אותו? מי מאיתנו לא היתה מאוהבת בו בזמן זה או אחר של חייה? מי מאיתנו אינה שומרת לו פינה חמה ונסתרת בליבה גם היום? ג’יימס מתיו ברי ברא עולם שלם לילד שלא רצה לגדול, לעצמו. הוא לא כתב אגדת ילדים.
לפני כמה זמן היו אצלי שני חבר’ה חמודים להפליא מהתוכנית של אמנון לוי. הם באו לדבר איתי על פמיניזם ושוביניזם. כשהם נכנסו, שאלתי אותם: “איפה נצלם? במטבח? אחרי הכל, זהו מקומה של האשה…” הם פערו עיניים והרימו גבות, ובדקו האם אני באמת חושבת כך, אז אמרתי להם: “בוודאי! בבית הזה
חצות. האייפון מזמזם. בשעות כאלו כולם יודעים שאני ערה, אבל אין טעם להעיר את כל יושבי הבית. זוהי חברתי ש’. “אני לא מבינה את זה!” היא מתייפחת, “אני פשוט לא מבינה!“ ש, היא מה שקוראים “גרושה באושר”. יש דברים כאלה, אם כי לא רבים. שנים מעטות לאחר גירושיה הכירה ש’
אחותי בת השלושים וחמש, שבי רגע. אם את נשואה, עם ילדים קטנים, כמו שאני הייתי בגילך, אז כן, אני יודעת שהילד תיכף יתעורר, הכיור מלא כלים, יש לך כביסה לתלות והבוס מחכה למצגת למחר. בכל זאת, אם אני עזבתי כיור מלא כלים וילדות בלי ארוחת ערב בשביל לדבר איתך, את
במשחק הבייסבול עומד השופט ומתבונן. השחקן נותן את כל כולו בריצה, ובשניה האחרונה משליך את עצמו על הקרקע, מחליק את המטר האחרון, והשופט מניף את ידיו וצועק “סייף!” – בטוח, מוגן. פתאום חשבתי, כמה זה היה נפלא, אם בחיים היה עומד מישהו ומודיע לנו כשהגענו ליעד, כשאנחנו סייף, כשאנחנו יכולים
בפוסט הקודם סיפרתי לכם איך כשמלאו לי 40 הפכו החיים שלי לרכבת הרים מופלאה ומטורפת של הדברים הטובים ביותר והרעים ביותר. היתה לי מסיבת יומולדת מדהימה, הכלבות שלי מתו בזו אחר זו, הוצאתי ספר ילדים, אור עברה שני ניתוחים בארה”ב ואני עברתי הפלה, אבל היתה לה מסיבת בת מצווה מהאגדות,
כשמלאו לי ארבעים, הפכתי שוב לבת עשרים. זה לא שתכננתי את זה, זה לא שהיו לי חששות מהגיל המכובד הזה, זה פשוט קרה. חמש השנים שאחר כך היו רכבת ההרים מטורפת. ישנם בזכרוני חודשים שלמים שהצטמצמו לכדי ימים ספורים, וישנן דקות שנדמה לי היום שהיו נצח שלם. יש דברים שלא
אנחנו עושים שימוש בקובצי Cookies ובכלים טכנולוגיים אחרים כדי להתאים עבורכם את האתר, לשפר את חוויית הגלישה ולהציע תכנים שיווקיים רלוונטיים יותר. המשך השימוש באתר מהווה הסכמה לשימוש בקבצים אלה, בהתאם למדיניות הפרטיות שלנו.
