אני חייב סיגריה!
אני חייבת שלא יהיו כלים בכיור!
אני חייב לדעת איפה היא ועם מי!
מה המשותף להתמכרויות, הפרעות אובססיביות כמו או סי די, הפרעות אכילה וקנאה חולנית?
כולם מערבים מידה זו או אחרת של אובססיה.
אובססיה היא משהו ששולט עלינו, בעוד אנחנו מנסים לבסס שליטה כוזבת (הפוסט פה) בעולם החיצוני.
אדם אובססיבי לא בוחר להתנהג כמו שהוא מתנהג, לא באמת.
יש משהו שמחליט בשבילו.
הכרנו את תולי, התולעת של הפחד (3 פוסטים בבלוג), ואת שרקי, התולעת של ההאשמה וההלקאה העצמית.
ראינו איך תולי נהנית להשתלט על ההגה ולנהוג בצהלולים אל התהום, בעוד אתם כפותים וחסומי פה במושב האחורי, או סתם לירות בגלגלים, מתוך תחושת שליחות עזה שהיא מצילה אתכם (תקראו על תולי ולואיז).
היום נכיר עוד בן משפחה שלהן – אובססיבוש התמנון.
אצל אדם אובססיבי, התמנון יושב על המוח, זרועותיו השחורות מקיפות אותו מכל צדדיו, שולטות בו ולא מאפשרות חשיבה ישרה.
לא נדבר כרגע על מקורות התמנון, ואיך שונה התמנון של כל אובססיה, אלא נתמקד במה שמעניין אותנו פה – קנאה חולנית.
לתמנון יש הרבה מן המשותף עם “ובניו” של תולי – הצבע השחור והקול הלוחש.
למי שלא זוכר, “ובניו” הם תולעים קטנים, שחורים, בלי עיניים, שבוקעים מביצים שתולי מטילה בקפלי המוח אחרי בגידה. זמן רב אחרי שנדמה שהכל נרגע כבר, הם בוקעים ברגעים הכי לא מתאימים ולוחשים דברים איומים באוזני הנבגד. הם הפוסט טראומה של הבגידה.
כמו “ובניו”, הלחישות של אובססיבוש התמנון הן הצעות, חצאי אמיתות תפורות עקום, רמיזות של קונספירציות, ואף פעם לא טיעון מסודר עד הסוף.
למשל: הוא יצא לבר עם חבר שלו, שכל הזמן מחפש להתחיל עם נשים…
או: היא לבשה היום מיני לעבודה…
התשובה ההגיונית על לחישות מהסוג הזה היא כמובן: אז מה? מה זה אומר?
אבל כשהתמנון בשליטה, אין תשובת קצה לדבר הזה, רק חרדה עמומה ותחושה של אסון מתקרב שהשם שלו הוא “נטישה”.
בעוד ש”ובניו” הם מנת חלקו של מי שנבגד (תודה רבה באמת!) הרי שהתמנון לא צריך שום אחיזה במציאות או טראומה כדי לשגשג מעל המוח של הקורבן ולבסס שליטה חולנית על מי שבנסיבות אחרות הוא אדם אינטליגנטי והגיוני למהדרין.
החרדה העמומה שמתפשטת בקורבן כמו רעל שחור מביאה אותו להתנהגויות לא הגיוניות, כמו להטיל את האחריות לחרדה על בן או בת הזוג, לנסות לבסס שליטה כוזבת על ידי מידע או הגבלות, או כל דבר שירגיע.
אז יש לנו, למשל את: “תצא, אבל לא לבר, או לא עם החבר הזה”, או אחותו הקטנה “תשלח לי הודעות ותמונות משם”, ויש לנו את “אני סומך עלייך, אבל כשאת לובשת מיני אני לא סומך על הגברים שלידך” או את הדוד המכוער “תשכבי איתי, אני צריך אותך”.
טוב, הנקודה הובנה, לא?
אם יש לכם שאלות, דברו איתי, או, יותר טוב, בואו לקליניקה קצת, כי…
יש לזה תשובה!
בכוונה אני לא אומרת “פיתרון”. אני יותר טובה מהתמנון. אני מדייקת.
כמו בכל התמכרות, זה תהליך ארוך, בצעדים קטנטנים, עם אימון יומיומי עד לשחרור מהתמנון.
אבל הוא לעולם יהיה שם! כמו תולי, כמו שרקי, הוא לא הריג במאה אחוז.
כולנו נצטרך כל הזמן להיזהר ממנו ולהיות מוכנים להתפרצות.
אז לא פתרון, אבל כלים להתמודדות.
בעיניי זה יותר מרגיע, כי ככה אני יודעת שמה שלא יהיה, יש לי איך לחזור לעצמי.
אז איך מסירים תמנון?
מהרגע שהתמנון משתלט על המחשבות, כבר אין שם שום קול אחר שיגיד: “שניה!!!! אבל יכולות להיות עוד עשר פרשנויות אחרות!!”
התפקיד שלנו הוא, כמו בכל דבר אחר, הוא “לעצור, לזהות, להחליף”.
- לעצור כשחולפת מחשבה מהסוג הזה.
- לשאול את עצמנו: של מי הקול הזה? (ואתם תדעו! תסתכלו על הצבע של המילים)
- לזהות בתוכנו את הקול הבריא שלנו, קול ההיגיון, ולטפח אותו.
- להחליף את הקול של התמנון בקול הבריא וההגיוני שלנו, לחתוך בתער אוקאם של היגיון קר כל מה שהזיה.
איך?
עד הסוף!
לקחת את התמנון למסע המטורלל שלו עצמו, ללכת עם הקונספירציה עד הסוף ולהכריח אותו לפרש את הלחישות שלו.
דוגמה?
מחשבה: היא הלכה עם מיני היום לעבודה.
שאלת נגד: אז מה זה אומר?
ואין תשובה, כי ברגע שצריך לתמלל את זה, וזה מונח ככה, על השולחן, כל אידיוט יראה שזה, ובכן, אידיוטי. אין פה אף אחד שחושב שזה שאישה לובשת מיני זה אומר משהו. זה לא הקהל שלי.
תועלת
כמו עם התולעת, שיקולי תועלת תמיד יהיו הנוגדן. מה התועלת במחשבה הזו? למי?
דוגמה?
מחשבה: אם היא מחוברת בוואטסאפ בשתיים בלילה היא מתכתבת עם מישהו, והיא תעזוב אותי.
תועלת: מה יהיה אם אשאר עם המחשבה הזאת? אם זה לא נכון – אני לא בוטח בבת הזוג שלי, אני עצבני וחסר ביטחון = דפקתי את הזוגיות בעצמי. אם זה נכון – בסוף אני אדע כי היא תעזוב אותי, או שזה ייגמר מעצמו והיא לא תעזוב אותי, ואז זה לא היה משנה ממילא.
מחשבה: “אני חייב לדעת…”
שאלת נגד: “למה? איך זה יועיל לי?”
את הפוסט על למה ידע לא שווה תמיד כוח תמצאו פה, וכדאי!
אני אומרת: בוא נדמיין את כל התשובות האפשריות לשאלה שאין לך עליה תשובה (נגיד – למה היא מחוברת בשתיים בלילה), ונראה אם המידע מועיל לך, או, כמו שאני טוענת, בסבירות גבוהה מאד אתה כבר יודע את התשובה.
כשתבואו מהמקום הנכון, ולא מהמקום של האובססיה, תוכלו להרשות לעצמכם (אחרי שעשיתם את כל זה) גם לשאול את השאלה.
אבל קודם – להתאמן על שליטה בתמנון!
איפכא מסתברא
לנסות נגד המחשבה התמנונית את המחשבה ההפוכה.
דוגמה?
מחשבה: “אם הוא הולך לבר עם החבר הזה, גם הוא רוצה לחפש נשים.”
ההיפך: “אם הוא הולך לבר עם החבר הזה, הוא כל כך בטוח באהבה שלנו שלא אכפת לו להיות בסביבה כזאת.”
…
תנסו את הדברים האלה, ותראו איך התמנון נתקע. הוא אמנם נורא מניפולטיבי, אבל לא אינטליגנטי במיוחד.
התמנון לא ייכנע בקלות, אבל בעבודה נכונה זה יקרה.
הקטע הוא ללכת עם ההזיה עד הסוף, לתמלל את תרחיש האימים ולהבין שהוא ממש אידיוטי, רוב הזמן, אבל גם אם לא, שאין שום דרך לשלוט בו (ואם עוד לא קראתם את הפוסט על שליטה כוזבת שהזכרתי למעלה, באמת שכדאי).
אפשר רק לעבוד פנימה, שמה שלא יקרה – יהיו לנו הכלים להתמודד.
במקום לנסות לסתום את החורים בסכר, לסגור לבן או בת הזוג את העיניים והאוזניים, למנוע מכל העולם להבחין בהם או להיות מעוניינים בהם, כדאי לבצר את הארמון, לעבוד על הזוגיות ככה שלא יהיה לבן או בת הזוג שום חשק להסתכל החוצה, מרוב שאתם זורחים, להסתכל בעיניים לכל אמת שתהיה, קשה ככל שתהיה, לתקשר פתוח, לקבל את השיעורים שמגיעים בתודה, ולהתרכז באהבה.
ואל תשכחו שהתחושה שאתם אהובים היא קודם כל שלכם, ואסור לה להיות תלויה בזה שמישהו אחר אוהב אתכם.
שהבריכה שלכם תהיה מלאה תמיד (בבקשה תגידו שאתם יודעים מה זה אומר), אבל בלי תמנונים.
