המין הנשי, לאן אתן הולכות???

5661efd30326c.JPG

אחיותיי הנשים היוש,

לאחרונה גובר בי החשש שאתן הולכות ומאבדות את הצפון. אלוהים יודע (ולא אלוהימה!! אלוהים זה ברבים!!) שאותי איבדתן, ואני שוקלת להגיש בקשה לאוטונומיה מגדרית.

בואו נתחיל מהטוויסט המאד לא חינני שעשה הפמיניזם משוויון לנשים למיגור גברים באשר הם. מצד אחד צורחות שלנשים מותר ההההכל ושהקידום בעבודה צריך להיות זהה, ושנשים צריכות להיות בכל מקום, לעשות הכל (עד פה סבבה) ומצד שני צורחות על השוואת גיל הפנסיה, נגד ביטול החזקה שהילדים הולכים עם האם בגירושין ועוד. אולי תחליטו כבר? שוויון או לא???

הסולידריות הנשית עברה מזמן את גבול הטעם הטוב. היום פעילות קבוצות הזויות לחלוטין אשר בהן כל אישה יכולה להביא כל סיפור הזוי על גבר שנשם בנוכחותה, והאחרות יאמינו לה רק בגלל שהיא אישה (אלה חוקי הקבוצה!), יצקצקו בלשונן ויגזרו עליו עונש מוות.

ואם כבר מדברים על הטרדה מינית, בואו נפתח את זה רגע.

שיים און יו!

פרשת רחלי רוטנר הביאה שוב את הדיון בהטרדות מיניות אל קדמת הבמה, ולקחה את ההגדרה עוד צעד אחד קדימה, או אחורה, אם תרצו, ולפיה גבר שהתוודה על משיכה לאישה אחרי תום יחסי העבודה ביניהם הוא פושע, ואינו יכול לכהן במשרה ציבורית.

יצא שהיא שאלה אותי בפייסבוק האם מה שהוא עשה הוא בסדר בעיניי, והאם לא הייתי מעדיפה לחיות במדינה שבה נבחר ציבור נדרש לתת את הדין על מעשים כאלה. הנה חלק ממה שעניתי לה:

בואי נניח לרגע שמה שראיתי בחטף, כלומר איזו התכתבות בעניין חרמנות וציצי, לאחר סיום יחסי עבודה, זה מה שהיה.

האם אני חושבת שמה שעשה זה בסדר? כן. גברים תמיד יהיו גברים. זה לא שאני מוותרת להם, זה שאני סבורה שהם חמודים ככה, שונים מאיתנו.

אם הייתי צריכה למלא תלונה במשטרה בכל פעם שמישהו התוודה שהוא חרמן על הציצי שלי, הייתי צריכה להקים שם אוהל. 

מתאים לך? תזרמי.

לא מתאים? תגידי.

לא מתאים ולא נעים לך להיכנס בו? תחסמי!

שיימינג בפייסבוק הוא תופעה בזויה, מקום לפחדנים ולחובבי הפרסום,  אבל היי, גם פרסום שלילי הוא פרסום.

האם נבחרי ציבור כפופים לקוד אתי חמור יותר? צריכים להיות, אבל אני נקרעת מצחוק למחשבה הזאת. שיהיו כפופים לקוד האתי של כולנו קודם. שיפסיקו לגנוב, לקחת שוחד, לאנוס ולאיים. שישארו חרמנים מצידי. האם הוא עשה מה שעשה בהיותו נבחר ציבור? לא. אז זה לא מעניין אותי! גם לו הייתי מכפיפה אותו לאיזה קוד נוקשה יותר מהאדם הסביר.  אם לדעתך מה שעשה הוא לא בסדר את צריכה למנוע מ-95% מהאנשים משרות ציבוריות.”

אחר כך נוספו לרשימה ה”מכובדת” הזו עוד ועוד שמות, בוכריסים למיניהם, גברים שאולי בגדו בנשים שלהם (פיכס! אני שונאת את המילה הזו!), ואולי כשלו מלהבין שהרומן שהם חשבו שהם מנהלים למעשה התחולל בראש שלהם, ובצד השני עמדה אישה שלא היה לה מספיק כוח להגיד “לא” באופן ברור, אבל הם לא עברייני מין! ואולי חרמנים סדרתיים שהיו רגילים שכל העולם הנשי נופל לרגליהם ולא ידעו לזהות את הקו האדום שבין התחלה להטרדה, וללא ספק הם צריכים ללמוד, ולעיתים בדרך הקשה, אבל ראבאק, אחיותיי הנשים, קחו איזושהי אחריות!

תשתמשו במילים שלכם!

דנה ספקטור סיפרה פעם את סיפור ה”הטרדה” שעברה, ובגילוי לב מלא לקחה על עצמה אחריות מסויימת. היא תיארה שלושה ימים עם אייקון תרבותי נחשק, שבהם הם הפכו לחברים טובים ואף התאהבו קצת, שלושה ימים שבהם היא הקפידה להיראות סקסית ומושכת, פלירטטה איתו ואף (לדבריה) עשתה לו קוק טיזינג.

עכשיו שתבינו, אני מפלרטטת. תמיד. עם כולם. גם עם נשים, אבל בעיקר עם גברים. זאת צורת התקשורת העיקרית שלי עם העולם. אין לי שום דבר נגד זה, ואני לא חושבת שזאת הזמנה למישהו לגעת בי, או בדנה.

אני גם לא חושבת שאותו האייקון שחפן את השד של דנה היה בסדר. אני מותחת גבול ברור בין מילים לבין מעשים. לדבר – סבבה. לגעת – לא.

נראה שהפתרון במקרים כאלה הוא פשוט: איך אומרות הגננות? תשתמשו במילים שלכם!

גבר, נדמה לך שהיא מעוניינת? תשאל.

כמה קשה זה כבר להגיד: “זה יהיה בסדר אם אנשק אותך?”

אישה, את רוצה לפלרטט אבל לא מעבר לזה? תזהירי, תניחי את זה על השולחן.

תקשורת, אנשים!

אבל דנה אמרה את ההיפך הגמור – אני לא רוצה גבר שישאל אותי אם מותר לו לנשק אותי, אני רוצה גבר גבר, שיקח מה ששלו, שיסחף אותי ויפיל אותי מהרגליים. רק מה? שאם זה לא בדיוק הגבר שהתכוונתי אליו, הוא צריך להיות מלא בושה עד אחרית ימיו על זה שניסה.

בנות, מי יכולה להיות מספיק כנה ולהודות שגם לה בא גבר-גבר?

לא? אף אחת?

וכולכן נהניתן מ”חמישים גוונים של קח אותי בכוח”, אה?

הגוף שלי ברשותי

שוב, אני חוזרת, שלא תהיינה אי הבנות. הגוף שלי ברשותי, ומי שרוצה לחדור למרחב האווירי שלי, עדיף לו שיבקש רשות, או שהוא ייפרד מאחד מהאיברים היותר אהובים עליו, וזאת בגלל שנודע לי שגברים מאד גרועים בטלפתיה, ואין שום סיכוי שהם יבינו מתי אני מפלרטטת כי ככה אני, ומתי אני מפלרטטת כי אני מעוניינת ביותר.

יש איזושהי מערכת סימנים שזכרים ונקבות אמורים לזהות אצל המין השני, רק שהיא לא מי יודע מה עובדת. אנחנו מתוחכמים מדי, והנורמות משתנות מהר מדי. הפתרון – תקשורת מילולית.

תנו לי לתרגם לכן, בנות. לכתוב למישהי “אני חרמן על התחת שלך” זה לשאול אותה “בא לך עליי?” – שאלה לגיטימית, שאפשר לענות עליה ב”כן” או ב”לא”, אבל לא ב”יא חתיכת סוטה עכשיו אני עושה לך שיימינג בפני אשתך, הילדים שלך ומאות אלפי אנשים בפייסבוק”. לא לדעתי, בכל אופן. 

אז מה הצלחתן להשיג?

גברים היום מפחדים לפלרטט, מפחדים להתבדח אפילו, מפחדים ליזום, שוקלים מילים.

מלחמת המינים הרותחת הפכה לשלום קר. הוצאתן את כל הכיף מהעניין.

האם זה מזיז לאנסים? כנראה שלא. אונס הוא לא בעניין של סקס. אונס הוא אלימות טהורה.

האם זה מזיז למטרידים? אולי. מעט מאד. רובם כל כך סתומים שהם לא יבינו.

למי זה כן מזיז מאד? לגברים הטובים, אלה שהייתן רוצות שיתחילו איתכן, כי אתן מחפשות אהבה, או כאלה שאתן מנסות בעדינות (כי אתן נשים) להתחיל איתם. כמה הזדמנויות מתפספסות ככה? לא חבל?

מה הייתי רוצה?

אם אתן לא מסוגלות לסבול גברים, היכנסו נא למערכת יחסים עם אישה, ואם אפילו נוכחותם באוטובוס, חיוך או נשימה שלהם מטרידים אתכן, הצטרפו למנזר.

עזבו אתכן מהגדרות של גברים ונשים – איזה בנאדם אתן אם מטריד אתכן כשמישהו מחייך אליכן או אומר בוקר טוב??

אבל אם אתן אוהבות גברים – אחרי הכל, אלה האהובים שלכן, הבנים, האחים, האבות – אם אתן אוהבות אותם, תניחו להם להיות מה שהם, והם לא אנחנו. נכון, כולנו פרטים שונים, אבל כקבוצה יש לנו דברים משותפים שאין למין השני, ולהיפך.

תנו לגברים להיות גברים!

קבלו בחיוך משועשע את השטויות שלהם.

דפדפו! לא כל דבר הוא דרמה.

רוצות להעמיד גבולות? בטאו אותם בבירור, וראבאק! שיהיו הגיוניים. אף אחד מאיתנו לא טוב בטלפתיה.

אבל אני לא אופטימית, אני חייבת להודות.

הקוריוז המבדח שלפיו גבר שנשם על ידך הוא מטרידן הופך למיינסטרים. נשים רוצות לאכול את העוגה, להשאיר אותה שלמה וגם לרזות מזה, והגברים מבולבלים ונבוכים.

יש לי ידיד אחד שמתקשר אליי בכל פעם שעולה עוד פרשה מטומטמת כזו, כדי לשמוע את דעתי ולהירגע קצת. דווקא בפיד שלי בפייסבוק אני שומעת הרבה מאד קולות כמו שלי, החברות שלי בטוחות בעצמן ומבטאות דעות מאוזנות (ולעיתים סופגות על כך תגובות איומות), אבל אנחנו עולם הולך ונעלם, והמין הנשי, רק אלוהים יודע לאן הוא הולך, אבל אני לא חושבת שאני רוצה להיות שם.

גברים או נשים, שתהיה לכולכם שבת טובה וסובלנית.

קר בחוץ, אז תתכסו היטב, ותאהבו הרבה!

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר