כולכם מכירים את הניסוי הידוע “חתולו של שרדינגר”?

לטובת אלה שלא, הרי תקציר: מדובר בניסוי מחשבתי פילוסופי בלבד (שום חתולים לא נפגעו במהלך הניסוי) בתורת הקוונטים, שבו מניחים חתול בתיבה אטומה. בתוך התיבה נמצא מתקן ובו אטום בודד של חומר רדיואקטיבי, שיש לו הסתברות של 50% בדיוק להתפרק במהלך הניסוי. אם יתפרק החומר, ירגיש בכך חיישן המצוי במתקן שבתיבה ויגרום לפליטת רעל שימית את החתול. אם לא יתפרק החומר, יישאר החתול בחיים. בתום הזמן הקצוב לניסוי פותחים את התיבה ואז יודעים אם החתול חי או מת, אבל מה מצבו כל עוד התיבה סגורה? התשובה היא לא חי ולא מת, או גם חי וגם מת.

ביני לביני הרהרתי לרגע מדוע בחר שרדינגר דווקא בחתול, שהוא החיה בעלת המודעות העצמית הגבוהה ביותר, כשיכול היה לבחור בפרעוש, מקק או כל חיה אחרת, אבל אין לכך כל משמעות לגבי תוצאות הניסוי, ובחירתו של שרדינגר נכנסה אל דפי ההסטוריה.

מן הניסוי הזה עולות גם שאלות שהטרידו את הפילוסופים מאז ומעולם לגבי מקומה של “עין המתבונן” ביצירת המציאות ובקביעתה. האם עץ שנופל ביער כשאין איש שומע משמיע רעש בנופלו? נדמה, כי שאלת חייו ומותו של החתול תלויה אך ורק בעיניו של פותח הקופסה, ועד לאותו רגע החתול נמצא במעין לימבו שבין החיים למוות.

ובכן, גם בינינו מתהלכים “חתולים של שרדינגר”. אלה הם האנשים שנראה כי הם מצויים בלימבו, אותו אזור דמדומים שבין החיים למוות. משהו בחייהם הביא אותם להכניס את עצמם לקופסה אטומה, ובה הם מוחזקים במצב קפוא – לא חיים ולא מתים. יש כאלה רבים מכפי שנדמה לכם. אלה האנשים שנראה כי אינם ממצים אפילו חלק קטן מכשרונותיהם, אלה שתקועים בעבודה שהם אינם אוהבים, במערכת יחסים בלתי מספקת, בחברה שאינה ראויה להם. רובם יסיימו את חייהם בקופסה, ולא ידעו אם הם באמת חיו אי פעם.

למתי מעט, יחידי סגולה, נמצאת העין הנכונה, זו שתראה אותם כפי שהם באמת.

שלא כמו במקרה של החתול האומלל, לא כל עין תצלח למטרה. דרושה עין בוחנת מאד, אוהבת ומקבלת. כשהעין הזו מוצאת את החתול של שרדינגר, היא אומרת לו: “אני רואה אותך, ואתה חי מאד. אתה יכול לצאת מהקופסה.“

חברתי נ. היא חתול קלאסי מבחינה מקצועית. “הוא כזה אדם קטן ומגעיל.” היא היתה אומרת לי על הבוס שלה. “הוא מתייחס נורא גם אלינו וגם ללקוחות.“

אני הקשבתי לה בשקט איזו תקופה, ובסוף לא יכולתי יותר. “אז תעזבי.” אמרתי לה. “תהיי עצמאית, תמצאי עבודה אחרת. רק תעזבי. את מוכשרת, חרוצה. לא תהיה לך בעיה.” אבל נ. לא עזבה. הפחד מפני העתיד שיתק אותה, והיא נשארה, רק שמשהו כנראה כן חלחל לתוכה ממה שאמרתי, והיא התחילה לענות לבוס גס הרוח, להראות לו שהיא לא מוכנה לספוג הכל, עד שקיבלה מה שביקשה בסתר ליבה, והוא פיטר אותה. לרגע נ. לא נשמה, אבל אני אמרתי לה שוב כמה היא מוכשרת וכמה הצעד הזה נכון לה. תוך שבועיים היא היתה כל כך מוצפת בעבודה שאי אפשר היה לדבר איתה.

חברי ד. הוא חתול קלאסי מבחינה רומנטית. חיי האהבה שלו תקועים על אפס. בשביל אחד שנראה כמוהו, עם הראש שלו, ועם היכולת שלו להעניק, זה מוזר, אבל ד. בקופסה. הוא מיילל בתוכה די הרבה. איש לא טיפש, ד., והוא יודע שהוא בקופסה. הוא מחכה לעין המתבוננת, ליד שתפתח את התיבה. כאן לא תעזור לו העין שלי שתספר לו כמה הוא מושלם וכמה מגיע לו הטוב ביותר, אבל תראה אותו כמו חברה טובה. הוא צריך עין אחרת לגמרי.

נ. ישב גם הוא יום אחרי יום בעבודה שלא דרשה ממנו דבר פרט ללהגיע. “אני חוסך כסף,” הוא אמר לי.

“חוסך כסף למה?” שאלתי אותו.

“לא יודע,” הוא אמר. “אולי אסע לחו”ל, אולי אלך ללמוד….“

וככה, חמש שנים הוא היה קפוא במקום. לא חו”ל, לא לימודים, רק יום אחרי יום שמתבזבזים בעבודה. לנ’ הספיקה העין שלי. שמתי בפניו מראה שהראתה לו כמה הוא מוכשר, כמה מגיע לו לעשות משהו שהוא אוהב, וכמה העולם פתוח בפניו. זה לא קרה מיד, אבל זה קרה. נ’ לומד היום לתואר, ואני בטוחה שהוא יגשים את עצמו בכל תחומי החיים, כפרעליו.

פקחו עיניים וחשבו: האם אתם חתולו של שרדינגר? האם אתם מכירים אנשים כאלה מסביבכם? אם כן, עשו טובה לעולם, הסתכלו טוב טוב על החתול ואמרו לו: “אני רואה אותך, ואתה נפלא. אתה מושלם!” ואז, אם החתול לא מת עדיין, הוא יצא בזהירות מהקופסה, ימצמץ בעיניו לרגע באור היום הבהיר ויתחיל לחיות, באמת לחיות.