חירותו של עם אינה נקנית ביום, ואף לא זו של אדם.
בתחילה כולנו במצרים, ואנחנו לא יודעים שאנחנו עבדים: עבדים לנורמות חברתיות, לסטיגמות, לחינוך, להורמונים, ויותר מכל, עבדים לפחד. אולי אנחנו יודעים, אבל לא מאמינים שמגיע לנו להיות בני חורין.
לפעמים אנחנו צריכים שייגלה אלינו איזה אלוהים כזה או אחר כדי להבין שמותר לנו להיות מאושרים, שמותר לנו להיות בני חורין, ושהחירות שלנו היא בידינו בלבד, אבל לפעמים אנחנו מוצאים איזה משה פנימי שינחה אותנו לחצות את הים שלנו.
חירות היא לא אנרכיה. חירות היא לא ניתוק הקשר שבין מעשה לתוצאה, והיא גם לא לקבל כל מה שרוצים. אלה אלילי זהב כוזבים, שרגע אחרי שיהיו בידינו נמאס בהם, כי הם קשים וקרים.
אז מה היא חירות אמיתית בעיניי?
חירות אמיתית היא שחרור מכל פחד או תלות, שהיא נגזרת של פחד.
שחרור מפחד לא אומר לזרוק את הזהירות לרוח. זהירות היא מושכלת, היא תולדה של היגיון. אפשר להיזהר מבלי לפחד.
שחרור מפחד גם לא אומר שלא תפחדו יותר, אלא שתדעו לנהל את התולעת, שאולי תפחדו… אבל לא תפסיקו ללכת.
שחרור מתלות לא אומר שחרור משאיפה, רצון, תשוקה. שחרור מתלות הופך אותנו למשק אוטרקי של אהבה, כשכל מה שאנחנו צריכים נמצא כבר בתוכנו פנימה, וכל אדם אחר בחיינו מוזמן לשם, לרגע או לנצח, אבל לא חייב שום דבר.
זה מצחיק קצת שבני ישראל במצרים עסקו בליבון לבנים מטיט, ואני מצאתי את החירות שלי בבלטה.
כן, בלטה.
הבלטה היא המקום בעולם שבו הרגליים שלכם עומדות כל כך יציב שאף אחד ושום דבר לא יכול לטלטל אתכם. היא המקום שבו אתם מקבלים בחיוך ובברכה כל שינוי, כל מבחן, כי אתם יודעים שהיקום מסתובב מאה אחוז לטובתכם, ולכן למה שהגיע אליכם יש סיבה טובה.
המקום הזה, שבו אתם רואים, נמתחת לפניכם, ארץ זבת חלב ודבש, עד אינסוף, שווה ארבעים שנה במדבר, שווה לשבור את לוחות הברית ולכתוב אותם מחדש, ואפילו סיבוב דרך איזה אליל כוזב עשוי זהב.
המקום הזה, שבו אתם מרגישים לגמרי אהובים, ללא צל של ספק או פחד לאבד, ולגמרי בלי תלות בזה שאדם כזה או אחר יאהב אתכם, שבו אתם יודעים שמה שאתם עושים הוא הייעוד שלכם, ושאתם מביאים טוב לעולם, ולא חשוב אם זה בעבודה שלכם, בעזרה לזולת, בחיוך בבוקר לשומר או אפילו בכתיבת פוסטים, המקום הזה הוא המקום הטוב ביותר להיות בו, הכי הכי קרוב לאלוהים, לאהבה.
אבל להגיע למקום הזה זו יציאת מצרים שלמה.
חירותו של עם אינה נקנית ביום, ואף לא זו של אדם. בחג החירות הזה שימו לכם למטרה לעשות צעד אחד לקראת חירות. רק אחד. השאר כבר יבואו בעקבותיו. וכשאתם נוגסים במצה תזכרו שהיא היתה הצעד הראשון לקראת ארץ זבת חלב ודבש, ואל תפחדו מהמדבר.
תחליטו על פחד אחד שלכם, בין אם זה הפחד שלא תהיו נאהבים, ובין אם זה פחד לשחות, ותעשו את הצעד הראשון לקראת מיגורו – תסתכלו לו בלבן של העין, ותזרקו עליו אהבה, כל אהבה שהיא, כי אהבה היא הנוגדן היחיד לפחד.
בהתחלה האדמה שלכם תרעד אולי, והים יאיים להיסגר עליכם ולבלוע אתכם בחיים, אבל אם תזכרו שאתם הטובים, והטובים תמיד מנצחים, אם תזכרו שאתם צועדים קדימה בשם האהבה, לפחד לא תהיה ברירה, והוא ישחרר אתכם.
ואתם תמצאו את הבלטה שלכם.
יש משהו נכון מאד, עוצמתי ובטוח, בלעמוד במקום שאתם צריכים לעמוד בו.
מהרגליים, הנטועות בבטחה בקרקע, עולה הכוח וזוקף את עמוד השדרה, מרים את זוויות החיוך ופורץ מהעיניים.
במקום הזה אנשים יקשיבו, גם אם תדברו בשקט. הלב שלהם ישמע.
במקום הזה כל משבר יתקבל בברכה, כאמצעי לקפיצה הבאה, כל רוח סוערת רק תנפח את המפרשים.
במקום הזה אתם יכולים להיות סקרנים, חשופים ופגיעים כמו ילדים, כי אין דבר שיכול לכם, ואין פחד.
זה מקום ששווה לצעוד אליו חיים שלמים, כי הוא כל מה שנפלא ונורא בחיים האלה.
שיהיה חגשמייח של חירות אמיתית!
תאהבו הרבה!
