פינוקי

566b018ad457c.JPG

ראיתי  פעם פוסט של מישהי שמכנה עצמה “מדריכת הורים” בפייסבוק.

אינני יודעת מה השכלתה, אבל השטויות שכתבה הרתיחו אותי.

מי שמכיר אותי יודע שקשה מאד להכעיס אותי, ועוד יותר קשה להוציא ממני תגובות קיצוניות.

על הפוסט הזה הגבתי באופן קיצוני.

בקצרה, טענה אותה אישה, שאסור בשום אופן לתת לילד מה שהוא רוצה, כי הוא נעשה מפונק. עוד טענה האוטוריטה, שכדאי לספק לילד תסכולים, כי זה איכשהו יביא אותו להיות אדם שלם ומאושר יותר.

אני שונאת את המילה “מפונק”. היא מטעה ומביאה בדיוק למסקנות הללו.

“חוסר גבולות” – זהו המונח הנכון לתיאור של התופעה. ילד מפונק אינו ילד שקיבל כל מה שרצה, אלא ילד שהוריו לא העמידו לו גבולות, או שמרוב רצון להעמיד גבולות הגזימו, ואז נכנעו ללחץ, שגבר והלך מדי פעם, וויתרו לילד.

ילד שיש לו בילדותו גבול אחד, איסור אחד או שניים, ופרט לכך הוא מקבל, בחיוך, כל מה שהוא רוצה, לא יגדל להיות ילד מפונק, שזורק את עצמו על הרצפה וצורח כאשר אינו מקבל את מבוקשו, אלא ילד מאוזן היטב, שמכבד גבולות.

אם בחרתם להעמיד המון גבולות, גם זה בסדר, רק זכרו – ככל שקו הגבול ארוך יותר, כך קשה יותר להגן עליו, ועד גיל מסויים אסור לכם להישבר. אף פעם. אף לא מילימטר.

לתינוקות אין רצונות, רק צרכים

 מעט אחרי שתום, בתי הקטנה, נולדה הבנתי שהיא רוצה להיות רק במקום אחד – על הידיים שלי. זה היה חדש לי לגמרי. אף ילדה שלי לא רצתה להיות על הידיים סתם כך, כל היום, אבל הצורך של תום היה אמיתי ומוחשי כל כך שפשוט זרמתי איתה.

הגב כאב לי, בישלתי כשהיא במנשא – בהחלט לא פעילות מומלצת מבחינה בטיחותית, ואת הריח שנדף ממני לא אתאר כאן מתוך התחשבות בטעם הטוב. על אף כל זאת, המשכתי להחזיק אותה, תמיד בתנוחה אחת, כשצדן הימני של פניה נשען עליי.

לא חלף זמן רב והתחלתי לשמוע את התגובות המוכרות כל כך: “למה את מחזיקה אותה כל הזמן? היא תהיה מפונקת”, “את תרגילי אותה ואחר כך היא לא תרצה שום דבר אחר” ואפילו “תני לה קצת לבכות, מה יקרה לה?”.

לזכות הדוברים ייאמר שבאמת הייתי מחזה מעורר רחמים, אבל אני עמדתי על שלי וטענתי, כפי שאני תמיד טוענת, שלתינוקות אין רצונות, יש להם צרכים, ואם תום צריכה להיות על הידיים, בוודאי יש לכך סיבה, גם אם אנחנו איננו מודעים לה.

ניסיתי לחשוב מה היא אותה סיבה, לראות מה בדיוק בתנוחה הזו מקל עליה ולמה, ופתאום הבנתי! לתום היתה תעלת דמעות סתומה ועין ימין היתה מגורה, וכנראה גירדה לה. כמובן שהיא לא ידעה להשתמש בידיה (או אפילו מה הן ידיה) כדי לגרד, אבל כשהייתי מצמידה אותה אליי היא היתה מפנה את פניה ומגרדת את העין עליי, וכך הוקל לה. זאת היתה, כמובן, רק תיאוריה, אבל שבועיים לאחר מכן לקחתי אותה לרופאת עיניים מומחית, והיא לחצה בפינת העין ושיחררה את הסתימה, וגם נתנה לי הוראות כיצד להשאיר את המעבר פתוח על ידי עיסוי.

באותו יום חזרתי הביתה, הנחתי את תום בעריסה, ובפעם הראשונה מאז נולדה היא ישנה בשקט, ויותר לא רצתה להיות על הידיים. כשהסתכלתי בה ישנה בשלווה, עלו דמעות בעיניי כשחשבתי מה היה קורה לו הייתי מקשיבה לכל העצות שקיבלתי. חשבתי על התסכול והסבל העצום של מישהו שמשהו מציק לו, והוא אינו יכול לעשות דבר, והאנשים שאמורים להגן עליו, לדאוג לו, לאהוב אותו, אינם נענים לקריאות המצוקה שלו.

שמחתי שהדבר הראשון שבתי הבינה בחייה, הוא שאני אהיה שם בשבילה, בכל מחיר.

 

אמא, אפשר?

 

כשאור בכורתי היתה בת ארבע בערך, נסענו לדיסנילנד.

אתם חייבים להבין שאור קיבלה כל מה שרצתה, בדרך כלל עוד לפני שהספיקה להבין שזה מה שהיא רוצה.

היו לה שלושה איסורים – אסור לנעוץ אצבעות בשקע החשמל, אסור לעבור כביש בלי יד למבוגר, ואסור לגעת במערכת הסטריאו של אמא. (היה לה גם סדר יום קבוע, אבל זה כבר לפוסט אחר).

ובכן, נכנסנו לחנות בדיסנילנד, כשאיתנו חברתי כריסטינה ובתה, בלה, חברתה הטובה של אור.

בעיניי זה היה כאילו הגענו לממלכה קסומה.

דיברנו קודם, בבית, על קניית שמלת נסיכה אחת, ואור רצתה את השמלה הורודה של היפהפיה הנרדמת, אבל כשהגענו השמלה של שלגיה היתה כל כך יפה!

שתינו התלבטנו רבות. השמלות הללו יקרות מאד. בסוף חשבתי על זה שבעוד חצי שנה או שנה לא אוכל לקנות לה את השמלה הזו, גם אם ארצה, ואמרתי לה שניקח את שתיהן. אור אמרה שלא צריך, אבל אחרי שהסברתי לה את ההיגיון הסכימה איתי.

בדרך לקופה ראתה אור תיבת תכשיטים שמצאה חן בעיניה. הסברתי לה שכבר הוצאנו מספיק כסף, ויש לה בבית עוד תיבות תכשיטים שהיא אינה משתמשת בהן. התשובה שלה היתה: “אה. אוקיי.”

מלפנינו נשמעו צרחות איומות. בלה היתה שרועה על הרצפה, צורחת, כי רצתה משהו ואמה לא הסכימה לקנות אותו. כריסטינה הרימה אותה ונשאה אותה, בועטת וצורחת, אל מחוץ לחנות (שזה מה שעושים, אגב). אחרי שמסרה את הילדה הבוכיה לאביה, פנתה אליי, דמעות בעיניה, ואמרה: “לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו להיות האמא הטובה שאומרת כן על כל דבר. זאת לא חוכמה.”

הבנתי את המצוקה שלה, אבל היא פספסה לגמרי את הנקודה. מצבה הכלכלי היה טוב בדיוק כמו שלנו, אם לא יותר. הבעיה לא היתה כסף.

כריסטינה ובעלה הרגילו את הילדה לקבל מתנות אך ורק בחגים ובימי הולדת. החשיבות שהם ייחסו לחפצים הגשמיים היתה אדירה, וכך התרגלה גם הילדה. בנוסף, לעיתים קרובות הביאו לה הצעקות את מה שרצתה, והפכו לכלי תקשורת מקובל.

אור, שפשוט קיבלה דברים כאלה בלי סיבה, כי רצתה, או כי אמא שלה רצתה, לא ייחסה שום חשיבות לשאלה אם קנינו לה משהו או לא. בעיניה, אלה היו סתם “דברים”, לא הוכחה לכך שאנו אוהבים אותה. היא התרגלה גם, ללא יוצא מהכלל, שכשאמרתי “לא”, אלוהים ממרום מושבו לא היה יכול להזיז אותי. היא למדה שמיותר לנסות, חבל על האנרגיה.

אור לא היתה מפונקת, ולא בגלל שלא פינקתי אותה, אלא בגלל שהעמדתי לה גבולות ברורים מאד.

 

אחרית דבר – אור בת 18

 

נזכרתי בכל זה גם בגלל אור. הילדה שלי היום בת שמונה עשרה, ממתינה לגיוס. גם היום, לא חסר לה מאומה מבחינה חומרית. יש לה מטלות בבית, אותן היא מבצעת בשמחה ובמאור פנים, ויש לה דמי כיס, שאיתם היא צריכה ללמוד להתנהל, אבל לא חסר לה מאומה.

כבר בגיל 16, לפני פרוץ החופש הגדול, אור מצאה לעצמה עבודה. היא הלכה לירידי תעסוקה, שאלה בדוכנים, בתי קפה ומסעדות, ולבסוף מצאה עבודה בתור מדריכה בקייטנה ומלווה לילדה עם בעיות תקשורת. היא קמה בכל יום לפני שבע, לבד, צעדה  לאוטובוס ונסעה לעיר השכנה. גם עכשיו, אחרי שסיימה ללמוד, היא אינה נחה לרגע. היא עובדת, ועל הדלק לאוטו שלה היא משלמת בעצמה. גם את הבגדים שלה, בין משמרות המלצרות, היא מכבסת בעצמה.

אם זאת ילדה מפונקת, אני כנראה לא מבינה שום דבר.

galbarkan

מלכה לב אדום, הבלוג של: גל ברקן

גל ברקן, בת 53 (גיל מנטלי 14), נשואה מאד ואם לשלוש בנות (וכלבה), וגרה ברעננה. חוקרת אהבה ומסדרת מילים. כותבת מגיל שלוש, עו"ד לשעבר, בלוגרית, אושיית פייסבוק, מחברת הספרים "הסוד המושלם" (ספר ילדים), "איפה את, דבש?" (ספר ילדים), "הסוד הקטן של יערה כוכבי" (רומן), "טוי-בוי" (רומן) ו"לב בסוף היום" (סיפורים קצרים). הוגת "אמור", יזמית ועורכת ראשית. מפתחת שיטת "אהבה היא (לא) משחק ילדים", מרצה ומטפלת. רוקדת פלמנקו, אוהבת אש, רעש ולישון בצהריים.

סיפורים נוספים של גל ברקן

שתפו בפייסבוק
שתפו בטוויטר
שתפו במייל

אהבו אותנו בפייסבוק

הרשמו לקבלת הניוזלטר שלנו

הרשמו לרשימת התפוצה שלנו וקבלו אהבת חינם למייל שלכם

  • שדה זה מיועד למטרות אימות ויש להשאיר אותו ללא שינוי.

מדברים אהבה שוטף

סיפורים חמים

סיפורים מומלצים

ליצירת קשר

ליצירת קשר